הדלת האחורית של ליאו בלומס

המסורת המשפחתית מספרת על ה'מאחייה' שסבו של אבי היה מזקק במרוקו, לא פחות מ-3 פעמים. כנראה שהאהדה לאלכוהול אינה גנטית כפי שנהוג לטעון, שכן אני לא פיתחתי חיבה עזה מדי לטיפה המרה. מבחינתי כוס יין טוב עדיפה תמיד על וויסקי באלפי שקלים, ובירה בהירה ומתקתקה משמחת את יומי בצורה יעילה יותר ממים שחורים, מרים ונטולי גזים, אפילו אם יקראו להם פורטר או סטאוט.

עם ההעדפות המוזרות שלי לגבי אלכוהול, אני מניח שבאירלנד - מולדת הגינס והסינגל מאלטים המובחרים - היה סוקלים אותי למוות בשל בורותי. לצורך ביקור בפאב אירי אמיתי, קרוב משפחה של הפאב האירי הראשון בישראל, נזקקתי לחיזוק. נזכרתי מייד בעובד ההיי-טק החרוץ, שאינו סתם חובב גינס מן השורה, הוא אף טרח לטוס במיוחד למוזיאון שבמבשלת הבירה באירלנד. לאור המיתון (מותר לכתוב את המילה הזאת?) וחרב הפיטורין המתהפכת מעל ראשו, הנחתי שמעבר לבקיאותו בענייני האלכוהול, לא יזיק לו בילוי גברי.

כשהגענו לפאב האירי 'ליאו בלומס' ברמת הח"יל, הפנה אותנו השומר ל'בק-דור', השלוחה הצמודה של ליאו בלומס. כדי לחסוך את המראה השגרתי של מעשנים המצטופפים בגשם, סיגריות ובירות בידיהם, הוחלט לייחד את הבק דור לאנשים שעבורם אלכוהול-סיגריה הוא קשר בלתי ניתן לניתוק. נכון להיום מפלטם של המעשנים פתוח רק בסופי שבוע, אך בעתיד יפעל במתכונת נרחבת יותר. ניתן לערוך בו גם אירועים קטנים באגפים פרטיים, ואף לשכור את המקום במלואו לאירוע גדול יותר. כיאה לשמו, מחובר המקום לפאב האירי, והם חולקים מטבח משותף. עם זאת קיימת הפרדה מלאה שמאפשרת למבקרים בו לעשן בלי חשש.

למרות ההשפעות האיריות של ליאו בלומס, הבק דור מעוצב למעשה כפאב ישראלי עם השפעות איריות. במרכז החלל שלו ניצב בר עץ אליפטי מאסיבי שממלא את מרבית המקום, כשמסביבו פזורים מספר שולחנות גבוהים וכורסאות נחבאות בתוך כוכים. התפאורה האפלולית ומסכי פלזמה גדולים מייצגים את האגף הישראלי בעיצוב, בעוד את התחושה האירית נותנים בעיקר רהיטי עץ כבדים ומוזיקה אירית שמפציעה לסירוגין. תפריט האלכוהול כולל מגוון מרשים של וויסקי מכל העולם, ובייחוד רשימה ארוכה של וויסקי אירי. במקום מוגשות מספר בירות מהחבית, אך לאירים אמיתיים וחובבי פאבים איריים אדוקים, בירה יש רק אחת.

כששאלנו את הברמנית מה המומחיות במקום היא מייד השיבה גינס. תמהתי מה כבר יכול להיות מיוחד בבירה שתמיד הזכירה לי קולה מרה וחסרת גזים. על אף הרתיעה שלי מחביבתם של תושבי אירלנד, כדי שאוכל להרגיש שייך, הזמנו שני חצאי ליטר של גינס (26 ₪). הברמנית המיומנת עמלה על מזיגת הבירה משך זמן ארוך בהרבה ממה שצפיתי. כנהוג, עטרת הקצף של הבירה קושטה בתווי מתאר של עלה תלתלן, המזוהה כל כך עם אירלנד. הבירה הפתיעה אותי. בשונה ממה שטעמתי עד כה כגינס, זו הייתה עשירה בטעם ושופעת טריות, מתקתקה במידה וכללה רק קמצוץ עדין של מרירות.
מסתבר שהבירה במקום זוכה ליחס של כבוד - חביות הבירה שאינן בשימוש מאוחסנות בקירור, ותחלופת חביות הגינס הגבוהה במקום (מסתבר שחובבי גינס לא מסתפקים בחצי ליטר ואפילו לא בשניים) מאפשרת שמירה על טעמיה האמיתיים של הבירה. גם איש ההיי-טק החרוץ שגומע מספר ליטרים מהשחור השחור הזה מדי שבוע פסק שמדובר בכוס גינס כהלכתה.

בעודנו גומאים מהבירה, וחברי נהנה מהחופש המחודש לשלב בין שני תחביביו המרכזיים – שתיית גינס ועישון, הזמנו אוכל. התפריט כולל אוכל ברים שגרתי לצד מנות איריות מסורתיות כמו שפרד'ס פאי. כשהגיעה מנת הפתיחה של פטריות בפירורי לחם (26 ₪), הבנו את הטעות האסטרטגית שלנו. הבירה שהחליקה בהנאה במורד גרוננו נוטה למלא את הבטן, ומהווה בעצמה ארוחה מלאה. למרות זאת נהנו ממנה גדולה של פטריות פורטבלו שצופו בפירורי לחם וטוגנו לרמת פריכות מצוינת. רוטב של שמנת חמוצה ותבלינים, מהזן שמוגש עם טורטיות, לא הסתדר כל כך עם הפטריות ואנו העדפנו אותן ללא רוטב.   

בטרם פנינו למנות עיקריות שוב פניתי לעזרת הברמנית והצבתי בפניה אתגר. להתאים לי וויסקי שאוכל להסתדר איתו. היא מיהרה להמליץ על וויסקי אירי, פאדי שמו. השם מייד עורר בי אסוציאציה של מוסכניק אירי שמנמן וחביב, קתולי בוודאי. חשבתי לעצמי שמשקה עם שם כזה לא יכול להיות כל כך נורא. ואכן, כוס הפאדי (45 ₪ עבור 50 מ"ל, 81 ₪ ל-100) התגלתה כידידותית למשתמש.
פאדי החביב הוא וויסקי עדין יותר משכניו הסקוטים. הוא מזוקק 3 פעמים, עובדה המפחיתה את גורמי האלכוהול ה'אלימים' שבו. בשונה מחוויות שתיית ויסקי אחרות, הטעם לא נבלע בתחושת השריפה בגרון ויכולתי ממש להתרשם ממנעד רחב של ארומות וטעמים. כנראה שהדרך הנכונה להתחיל לשתות וויסקי צריכה לעבור בכמה פאדים עדינים שכאלו, ורק אחר כך לעבור לוויסקים הסקוטים הכבדים יותר (בטח קוראים להם וויליאם וולאס, לא?).

המשכנו עם מנת ברים קלאסית - צ'יזבורגר וצ'יפס (49 ₪) ומנה עם גוון אירי - נקניקיות טלה ברוטב של, איך לא, גינס (49 ₪). הצ'יזבורגר היה המבורגר עבה ועסיסי, שנצלה על הגריל בדיוק לדרגת מדיום. בתוספת של לחמניה טרייה וגבינת אמנטל הוא הפתיע לטובה ולא נפל מקציצות המוגשות בהמבורגריות איכות. 2 נקניקיות טלה ארוכות באופן חריג עם כרוב כבוש ופירה שהוגשו לצדן, גרמו לנו להרגיש מעט מאירלנד. טעמי הגינס נספגו באופן מושלם בבשר הנקניקיות העסיסי, שהיה שונה מאד מגרסאות תעשייתיות בעלות מרכיבים לא מזוהים. בשר הטלה ושפע השומן שבו הם בדיוק מה שנקניקיות (שצברו מוניטין מפוקפקים) זקוקות לו כדי להשיב את מעמדן כאוכל לבני אדם.

לאחר 4 גינס, ארוחה לא קטנה ופאדי אחד, מחשבות על קינוח כלל לא באו בחשבון. הפאב, שהתמלא במגוון רב של מבלים מכל הגילאים, החל להראות מטושטש מבעד לעשן הסיגריות שבו ואדי האלכוהול שבראשי. בשלב זה צרות המשבר הכלכלי נמוגו, כמו גם החשש שלי מוויסקי וגינס. אין ספק שהבק דור של לאון בלום עושה כבוד למסורת האירית, וניתן ליישם בו את חווית האלכוהול האולטימטיבית - בירה טובה, אוכל טעים ואווירה מעושנת.

* הכותב היה אורח המקום.

*הכתבה מכילה תוכן שיווקי