כל הטוב שבים

דייג אוכל דגים? תתפלאו כל יום
אמונה הרובצת בקרב כל הדייגים באשר הם, היא כי אסור בתכלית האיסור לשרוק בזמן השייט בים. שורשה של האמונה טמון בסיפורי המיתולוגיה היוונית ובאל הים, נפטון, בכבודו ובעצמו. האגדה מזהירה מפני מנהג הדייגים לשרוק בלב ים, שכן הדבר עלול לעורר את חרונו של האל הידוע בקנאתו העזה, מחשש שהשריקה מכוונת לאשתו ולחולל סערה גדולה. האם יש אמת באגדה היוונית? אין לדעת, אך אם תשאלו כל דייג לבטח ישיב לכם שמעולם לא ניסה לבדוק את נכונותה.

יוצאים לדרך
ערב יום שני, יום אביבי במיוחד, בן זוגי ואנוכי מדרימים לעיר יפו. בדרך חולפים על פנינו גורדי השחקים, עמודי הפרסומות המפלצתיים, הפקקים של שעות הערב בתל אביב, עד היעלמותם בקו יפו. נופי גורדי השחקים מתחלפים במבנים נושנים לצד מחודשים, השומרים על אותנטיות העיר העתיקה. עוד פנייה לכיוון מערב והים מתגלה במלוא הדרו בין מבני הנמל. מחסנים שהפכו עם הזמן למוסדות תרבות, כגון תיאטרון קטן, חללי תערוכות לציורי אומנות ומסעדות, משתלבים בעדינות עם מעגן סירות הדייג שבשעות שקיעה נמצא בנמנום עדין.

בדרך למסעדה מצאתי אי של נאיביות. מסתבר שאכן יש דבר כזה. התגלמותו נחשפה בדמות עץ משאלות יפהפה בטיילת הנמל. הסקרנות הרגה אותי כמובן והייתי חייבת להציץ בפתקים התלויים עליו, ולהוכיח לעצמי שהנאיביות עדיין קיימת כאן לצד הסמארט-פונים והאיי-פדים למיניהם, ושמחתי לגלות שאכן בקשות נכתבו, אהבות נחשפו ורומנטיקה לא פסה מן העולם. כמעט יצאתי מעורי מרוב התרגשות. התפתיתי לכתוב אחת משלי, אך בן זוגי כבר המשיך הלאה ואני נגררתי אחריו, מובכת מדי כדי להודות שהנאיביות שוכנת גם אצלי אי שם.
מבחוץ לבפנים
מסעדת הדייגים בנמל יפו נמצאת כאמור בסמוך למעגן סירות הדייג (איך לא?) וכניסתה פשוטה למראה. שולחנות קטנים עם מפות בצבעי לבן וכחול, שתמיד מזכירות לי את מדי חיל הים. כבר מהוויטרינה החיצונית מבחינים בעשרות תמונות, חלקן דהויות, מעידות על וותק המקום, של אומנים שונים שביקרו במסעדה ואחד מהם אף הטביע חותמו בציור התלוי בתוככי המסעדה. גם תמונות של יפו שלאחר מכן אוירו בצבעי שמן נתלו במקום ואנחנו לא השתכנענו כי היצירה הינה ציור ולא צילום. על תקרת מבואת הכניסה תלויים עשרות דגי טרף מפוחלצים, שנתפסו ברשתם של מייסדיי המסעדה לפני יותר מארבעים שנה בים סוף ומתחתם שני אקווריומים גדולים, המכילים דגי נוי צבעוניים.

סיפורו של מקום
לפני כארבעים שנים הקימו יעקב ואהרון את המסעדה, שיועדה בראשיתה כמזנון לדייגים רעבים. שני החברים שנולדו לאהבת הים הפכו לדייגים מקצועיים, שחלקו ספינה. כמעט מדי יום יצאו לדוג והביאו שללם על פי מה שהעניק להם הים. המציאות היומיומית של תחושת הרעב עם שובם אל החוף, גרמה להם ליזום הקמת מזנון לחבריהם. המסעדה הנוכחית הוקמה על יסודות אותו מזנון וכל השאר היסטוריה.

לימים נפטר אהרון, ויעקב נותר לנהל את העסק בכוחות עצמו, אלא שלא לגמרי. שניים מילדיו, רני ועדי בר גיל, גילו שממלכת הים קוסמת להם כמנהגה של גנטיקה. רני סיפר כי עוד בימי בית הספר נהג לוותר על שעות לימוד ונשאב לשעות ים מופלאות. מאז ימי הקמתה של המסעדה הקונספט נשאר כמעט אותו דבר. מה שהיה, הוא מה שיהיה. המנות שופרו, ונוספו מנות שתאמו את סגנונם של אורחי המסעדה, אך רני ועדי מאמינים בכוחה של היסטוריה ובהתבססות על טעמם של המקימים. המנות מבוססות על מאכלי ים, דגים ובשר טריים, התבלינים מפוזרים בהדרת כבוד על המנה על מנת לעטוף אותה ולא בכדי להשתלט עליה. כך נוהגים דייגים במרכולתם. לשאלה המתבקשת - האם הוא נוהג לאכול דגים, השיב לי רני בגאווה "כל יום".

המנות
מתוך מגוון מנות הפתיחה בתפריט בחרנו שלוש: פטריות מוקפצות (35 ₪), איקרה (22 ₪) וגבינת לאבנה (20 ₪) שהוגשו עם פיתות חמות, וחלקן אפויות בתנור בלווי שמן זית ותבלינים. מנת הפטריות הייתה המנה המנצחת מבחינת שנינו. בחרנו במנה הקטנה (יש אפשרות להזמין מנה גדולה יותר) ולא השארנו אפילו פיטריה בודדה בצלחת. מיד ציינתי לעצמי שהמנות במסעדה מוגשות בנדיבות גדולה.
למנה העיקרית התפצלנו בן זוגי ואנוכי. אני בחרתי בסטנדרטי, נטול השומן והבטוח - דג דניס על הגריל (90 ₪), שתובל בתערובת ביתית והושרה בציר דגים. מנה מצוינת שמורכבת מדג מצוין, טריות שמורגשת ומידת תבלינים מעודנת. סיימתי עד תום ואם לא היה מובכת מדי, אני משערת שהייתי מפרידה את הבשר עד לשד עצמותיו של הדג המסכן. בכל זאת מסעדה, צריך להתנהג בהתאם.

בן זוגי בחר במנת השרימפס וקלמרי מיקס ברוטב שום, חמאה ויין (95 ₪). האם היה טעים לו? הוא אישר, אני לצערי לא יכולתי לטעום בשל אלרגיה לא ברורה למאכלי ים שנפלה עליי. מה שהוכיח את דבריו היה החיסול הכמעט מוחלט של המנה, שהוגשה בנדיבות גדולה. בנוסף הפתיע אותי לראות את בן זוגי, קצת פחות נבוך ממני לבצע פעולת מחתרתית ולשתות את הרוטב שנותר בצלחת עם מזלג. למה מזלג? זה מה שקורה לאלו המתמכרים לטעם ולא מוכנים לוותר עליו ולו במחיר שעות של עבודת מזלג נוזלית. לצד כל אלה ביקשנו יין. לשאלתי מה עדיף אדום או לבן, קיבלתי אישור לבחור את שחשקה נפשי. מסתבר שלמרות המקובל לחשוב, אין כללים ויין הוא דבר אישי. בחרנו ביין אדום שהיה ותמיד יהיה העדפתנו המוחלטת - בקבוק קטן של הר חרמון - ירדן (60 ₪ לבקבוק).
סיכומו של דבר
מנת פטריות מוקפצות – 35 ₪
איקרה- 22 ₪
גבינת לאבנה- 20 ₪
בקבוק קטן של יין – 60 ₪
דג דניס על הגריל- 90 ₪
שרימפס וקלמרי מיקס- 95 ₪
סה"כ- 322 ₪ לזוג

*כתבה פרסומית.

*הכתבה מכילה תוכן שיווקי