אהבה מרוקאית – הנויפלדים חוגגים ולנטיין ברשל

דניאלה, אשתי, גדלה בבית מרוקאי, משני הצדדים. בית שבו קוסקוס הוא דת, מטבוחה היא מאכל האלים ואמא שלה היא הכוהנת הגדולה (הם גם משפחת כהן, אז בכלל). בית עם אוכל שאף שף תל אביבי, מוכשר ככל שיהיה, לא באמת מצליח לחקות. חמותי (שתחיה, ושתמשיך לשלוח קופסאות) היא בשלנית מהזן הנדיר, עם יד שהיא משקל דיגיטלי ועין שהיא מדחום לייזר. אין מתכונים, תרקדו, והאוכל שלה הוא באמת הדבר הכי טעים שיש בעולם. לא פלא שעבור דניאלה, אכילת אוכל מרוקאי בחוץ נחשבת לבגידה במולדת, או לכל הפחות ״למה שאני אעשה את זה״, ולכן החוק הלא כתוב של היחסים שלנו, חוק שנחקק בדם, יזע והרבה שמן זית, החוק הראשון והחשוב מכולם: אנחנו לא הולכים למסעדות מרוקאיות. נקודה. ולכן, הרעיון לקחת אותה למסעדה מרוקאית בולנטיין זה לא דייט, זה מבחן אומץ.

אבל אז הגיע ולנטיין. כלומר, שבוע לפני הוולנטיין (אנחנו אוהבים לחגוג לפני כולם. יש לנו הרבה חוקים בבית). הרגשתי שאני חייב לשבור שגרה, ושמעתי לא מעט על מקום בשם ״רשל״ בנמל תל אביב, סוג של פיוז׳ן בין מטבח מרוקאי מסורתי לקולינריה אפ טו דייט. הלכתי על זה. אמרתי לה. היא הרימה גבה ושאלה את אותה השאלה שהיא שואלת כשאני מחליט לשים כלים במדיח: "אתה בטוח שאתה יודע מה אתה עושה?"

הכניסה ל"רשל" הרגיעה מעט את הרוחות. זה לא נראה כמו בית. עיצוב נייס שמשלב נגיעות מרוקאיות עם 2026.

 צילום: ליאור נויפלד

וייב נעים עם מוזיקה מתחלפת בין ספרדי למרוקאי לייט. אני אהבתי. המלצר הביא לנו תפריטים (באייפד. מצד אחד, זה הכי נוח. מצד שני, הכי לא מרוקאי. את זה פחות אהבתי), אבל אנחנו בכל זאת במסעדה מרוקאית, אז ביקשנו שפשוט יביא לנו אוכל. אנחנו סומכים עליו בעיניים עצומות. זרם, וזה מה שקרה:

ראשונות (כי אין דבר כזה ארוחה מרוקאית בלי מלא ראשונות)

ריבת מטבוחה מתוקה מלוחה חריפה. קלילה יותר ממטבוחה ביתית, אז כזאת שכולם יוכלו לאהוב, גם האנשים שהכי לא מתחברים למטבוחה בדרך כלל.

פרנה וצלוחיות ממרוקו שכללו דלעת ותבלינים, טחינה לבנה, סלט גזר מרוקאי וברבה מהשולחן של שבת. הפרנה הייתה חמה, טרייה ומעולה, הצלוחיות הזכירו לי שעם כל הכבוד להכל, מה שהכי כיף בארוחה כזו זה הסלטים של ההתחלה. חגיגה.

 צילום: ליאור נויפלד

קוסקוס מוגש בטאג׳ין עם מרק ירקות מסורתי. קוסקוס זה מאכל של מזל. ומזל שהוא היה טעים ממש.

 צילום: ליאור נויפלד

סלט עלים של רשל עם הרבה ירוקים, ויניגרט הדרים ואריסה, צ׳ילי אדום, זיתי טאטוס, בצל סגול, פילה תפוז וקראמבל פפריקה מעושנת. כאן המקום לספר שמאז שאני נשוי למרוקאית גיליתי עובדה מדהימה – מרוקאים (לא כולם אבל חלקם) אוכלים חסה בסוף הארוחה, כי זה טוב לעיכול. זו עובדה שאף פעם לא הצלחתי באמת לעקל. שמרנו אותה בראשונות. סלט מעולה.

 צילום: ליאור נויפלד

דניאלה טעמה מזה, ומזה, ומזה.

שקט מתוח.

״טעים לי״.

אפשר היה לשמוע את אנחת הרווחה שלי עד מרקש. וזה הקטע, "רשל" לא מנסה להתחרות באמא של דניאלה. זה קרב אבוד מראש. "רשל" היא הדודה, שהביאה את האוכל של הבית למסעדנות מודרנית מוקפדת, וטוב שכך. אין מספיק מסעדות מרוקאיות במדינה שלנו, מדינה שמתה על אוכל מרוקאי, אשכנזים מזרחים רוסים תימנים, כווווולם אוהבים. ולא לכולם יש בבית קולט כהן שמבשלת אלוהי. רשל (שגם היא קרויה על שם סבתא רשל של מקים המסעדה) זה בדיוק מה שאנחנו, כעם, צריכים.

מנת ביניים, כי אם כבר אנחנו בארוחה מרוקאית, אז בוא נלך על כמות אוכל שיכולה למעשה להאכיל גדוד קטן

החריימה מטבריה ברח לתל אביב

דג צלוי ברוטב חריימה פיקנטי וחמוץ, לצד טחינה ובריוש שרוף. כן אני יודע, חריימה זה לא מרוקאי. אבל זה מספיק קרוב, גיאוגרפית ורעיונית. אני מעדיף את הגרסה המרוקאית באופן חד משמעי, אבל אחלה חריימה.

 צילום: ליאור נויפלד

מנה עיקרית, כמיטב המסורת הזמנו אותה כשאנחנו שבעים לחלוטין אבל בראש שלנו מהדהדת הצעקה ״אל תתמלאו, יש אוכל״ כאילו סלטים ודגים זה לא אוכל

מוסר ים צלוי

מוגש עם תבשיל פריקי בורגול ועדשים שחורות לצד קרם עגבניות פיקנטי. הדג היה טוב אבל מה שבאמת הרים את המנה היה הפריקי, מתובל מעניין ומדויק עם טעמים חזקים אבל לא משתלטים.

ספריבס טלה

נתח ענקי עם מריחה של גלייז דבש, תבלינים וכוסברה, מונח על קוסקוס עם שקדים, טנזיה מרוקאית (שזה פירות יבשים מקורמלים, מהדברים שאני הכי אוהב בעולם) ובצל מקורמל. המלצר שאל מראש אם אני אוהב שומן, כי זה קריטי בשביל לאהוב את המנה הזאת, ועניתי שכן כי מבחינתי שומן זו מילה נרדפת ל״טעם״. הייתי כל כך שבע כשהמנה הגיעה, ופירקתי את כולה מרוב שהיא הייתה טעימה.

 צילום: ליאור נויפלד

תובנות ומסקנות:

• חייבים עוד סניפים של ״רשל״ בישראל.
• מסורת שמקבלת פרשנות חדשה, זו מסורת שלא תעלם לעולם.
• "היה טעים מאוד," סיכמה דניאלה כשהלכנו לרכב, "בשישי אוכלים אצל אמא שלי". למה או או, אם אפשר גם וגם.

צילום תמונת שער: ליאור נויפלד