ברביס פינת ברודווי

המיקום: אילת. היום: שבת. הזמן: צהריים. טמפרטורה: 65 מעלות בצל (לפחות אין לחות עאלק...).

יש כאלו שיורדים לאילת להשתזף, יש כאלו שיורדים לאילת בשביל לנוח עם הילדים (אוקסימורון, אני יודע), יש שיורדים אליה בשביל להמשיך ממנה לסיני, יש שיורדים לצלול ויש אותנו- שיורדים לאילת בשביל לאכול.
שבוע שלם עשינו מתיחות לקיבה, חיינו על אורז פרא, מי נחלים, גרגרים ומדי פעם יתוש שאתרע מזלו למצוא את מותו אצלי בפה..
הכול כדי להספיק כמה שיותר מסעדות אילתיות ב24 השעות שהוקצבו לנו בעיר הדרומית.שרדנו את הדגים של שישי בצהריים, היינו חכמים ונחנו עד למתקפת הבשר של שישי בערב, אבל שום דבר לא הכין אותנו לצהריי- שבת. כי בצהריי שבת הגענו לפארק אופירה ונכנסנו אל "בארביס" תמימים כילדים, כעמי ותמי שראו את בית הממתקים ולא חשדו במאום.

השעה הייתה מוקדמת יחסית ולכן חלקו איתנו את התענוג רק כמה זוגות, משפחה אחת, וליאור אחד- מבעלי המקום, שסיפר לצפוניים כמונו שבארביס היא בעצם מסעדה אילתית וותיקה שעשתה רילוקיישן לפני בערך כחצי שנה מאזור החוף אל אזור פארק אופירה.
אני לא יודע איפה יותר חם – בפארק אופירה או בחוף, מה שלא יהיה, נתחיל עם מרגריטה קפואה. אני בחרתי במרגריטה קפואה בטעם אננס (34 ₪) והחיוורת שאיתי דווקא הקשתה וביקשה מרגריטה קלאסית (34 ₪). בסוף החלפנו כי היא הבינה שבחום האילתי צריך משהו חזק יותר מקלאסי בשביל לקרר את הגוף.. (וכי אני ג'נטלמן!)

תמימים כבר אמרתי? יפה. בארביס, למי שלא מכיר היא מסעדה/דיינר שמתמחה באוכל אמריקני ובבשרים וככזו צללנו אל הראשונות בתאוותנות חזירית השמורה רק לנו:
התלבטנו עם המלצרית הנחמדה  בין שלוש מנות ראשונות וכשהיא כמונו, לא יכלה להחליט פשוט החלטנו לדגום (משורש ט.ר.ף) את שלושתן.
התחלנו עם שישיית כנפי עוף (28 ₪ למנה הקטנה) ברוטב שזיף מיובש וצ'ילי טרי, שלא הפתיעו בגודלן, אבל כן בטעמן. המשכנו לפטריות הממולאות בגבינת עיזים ופסטו (32 ₪) , שהיא איננה מנת דיינר קלאסית ואני די בספק אם נמצא אותה בברוקלין, אבל טוב שמצאנו אותה באילת, כי היא כיפית, לא כבדה מדי והשתלבה לנו יופי עם כל הארוחה. הפטריות היו טריות והפסטו היה מוקפד באופן כמעט מפתיע למסעדת בשרים אמריקאית.
סיימנו כמובן, בטבעות בצל בציפוי פריך, ברוטב שמנת ועירית (23 ₪ למנה הקטנה) שהיו נהדרות, שמנוניות במידה ופריכות במידה ובעיקר היו לנו סימן לתחילת הסוף של הקיבה האילתית שלנו, אבל היינו תמימים מדי בכדי לראות את זה אז.

למרות שאכלתי לא מעט מהראשונות, חישוב מהיר העלה שאני מעדיף לדמיין את עצמי מעשן מאשר ממש לצאת החוצה מהמסעדה הנעימה ולעשות את זה באמת. דסקסנו בינינו לבין עצמנו על איזה המבורגר מהתפריט נראה הכי מפתה והסכמנו שאילו היינו יום שלם נוסף באילת, היינו פשוט מנסים את כולם! ככה זה כשיש לך בתפריט המבורגרים עם שמות כמו: "בלו צ'יזבורגר", "קאריבי", "אנטיפסטי" ועוד כמה מרגשים ומחדשים שכאלו...
אנחנו בחרנו ב"רובן" וב-"קאריבי", אבל לפני שנספר עליהם, חייבים לתת כבוד של מקצוענים לבארביס: טרם הגיעו המנות העיקריות, הגיעה המלצרית שלנו ובידה מגש ענק ועליו בערך 100 רטבים. ספירה זריזה העלתה כי מדובר בעצם ב-10 רטבים, כשהמקום מתגאה במספר שיא של 15 רטבים, שהם עדיין בערך 12 רטבים יותר מרב הדיינרים שאני מכיר בארץ.
היו שם צ'ילי חריף וצ'ילי מתוק,שום, שום ודבש, חרדל, חרדל ודבש, שזיפים וכמובן את שאר הרטבים הקלאסיים. כבוד גדול, גם אם אני לא איש של רטבים על ההמבורגר שלי, צריך להתחשב ולתת את זכות הבחירה לאלו שכן.

אבל בואו נחזור לקש ששבר את גב החזיר, או לשני הקשים: "רובן" ו"קאריבי".  (51 ₪ כל אחד) חזיר א' כמובן בחר ב"רובן" ואם קלוריות היו יכולות להיספר גם משמיעה, הייתי בטוח עולה 5 קילו רק מהתיאור שלו:
המבורגר במילוי גבינת צ'דר מעליו פתיתי בייקון קריספי וצ'דר מגורדת. מי יכול להגיד לזה לא??! (לא שאלתי מי צריך, שאלתי מי יכול, אל תתחצפו!)
חזירה ב' הלכה כאמור על הקאריבי- בקר מעורבב עם שינקין, אננס ופלפל ירוק ומעליו פרוסת אננס. הכי קרוב לג'אמייקה שתמצאו באילת.
חלקנו את ההמבורגר האדיר לשניים והחלפנו חצאים. אני התחלתי עם הרובן שלי והיא עם שלה. באמצע הדרך כששנינו נשבעים שהבחירה של כל אחד הייתה הבחירה הטובה יותר, החלפנו. אז גילינו שהבחירה של השני הייתה טובה יותר אפילו. פשוט שני המבורגרים מעולים. אמנם הרובן לא היה מדיום בפנים כפי שביקשתי אלא בעל נטייה למדיום-וול, אבל זה ממש לא הפריע לטעמים הנהדרים של הצ'דר והבייקון להשתלב לי בקציצה.
האננס וחתיכות הפלפל הירוק היו מתוקים ומרים ובעיקר שונים מכל מה שהכרתי לגבי המבורגרים, ויצרו חתיכת המבורגר משובח ואקזוטי. חבל שצריך להדרים עד אילת בשביל לקבל כזה גיוון בפה, אבל מצד שני טוב לדעת שאם אתה כבר שם- יש מקום שיודע, מה זה יודע- מבין על בוריו את אומנות הקציצה.

כיאה לזוג חזירים בשיא אונם, לא עצרנו בהמבורגר ובצ'יפסים החמים והיינו חייבים להגיע עד לקצה. כך מצאנו את עצמנו נאבקים ב- BALLA ברביס: כדור של קרם ברולה ומוס שוקולד על בסיס בראוניז בציפוי שוקולד מריר (32 ₪ ) ובמונטהקריסטו – סיגר קרפ שוקולד ממולא מוס שוקולד לבן עם רוטב וניל (32 ₪). שניהם טעימים אמנם, אם כי לנו בדיעבד, הם היו אפעס – מיותרים. (ההגה במכונית בדרך חזרה מעולם לא היה קרוב יותר לכרס שלי...)

ה- BALLA ברביס היה המוצלח מבין השניים, ויתרונו היה דווקא בגודלו: יש שפים לקנח קינוחים עצומים עם הררי קצפת ומפלי סירופ שוקולד, שללא ספק זה נחמד – אם ברצונך לאכול רק קינוח.
במצבנו, הבאלאה ברביס שלנו לא היה עצום והוא מילא אצלנו בדיוק את הצורך המיידי בסוכר (ואז בתרדמת סוכר). לא שהמונטהקריסטו לא היה טעים, פשוט הוא קצת איחר את הרכבת האחרונה לקיבה שלנו ונפל קצת בטעמו מה"באלאה".

תוך כדי עיכול למדנו מליאור (ההוא מהפסקה השנייה) שאחד הקהלים החשובים של המקום הם הצוללנים (דברים שתשמע רק באילת. ובדהב) ויש למקום אפילו עסקית צוללנים! בנוסף הולכת הבארביס בדרכי אחיותיה התל אביביות ופוצחת בקרוב בדיל לילה שיופיו אינו ידוע עדיין.
המקום מרווח מאוד ובכניסה אליו, מחוץ למסעדה, ישנה פינה נחמדה וגדולה שאני מניח שבימי החורף הנעימים תאכלס את קהל המבקרים וליאור אפילו מבטיח משחקי כדורגל על מסך ענק והקרנת סרטים מסורתית בחוץ. שוה מאוד למי שבא לעיר, שווה עוד יותר למי שגר בעיר, פחות שווה לנו – שהפעם הבאה שנראה את אילת תהיה כנראה בעוד תקופה ארוכה, ארוכה ארוכה..

לא שלא כיף באילת, או חלילה בבארביס- להפך! כיף מאוד...
אבל בכל פעם מאז שחזרתי ממנה ועלה שמה בשיחת חולין או תוך כדי התלהבות של חבר/ה שיורד/ת אליה בסוף השבוע, הרגשתי את כבודי האבוד מצטנף לו בפינה חשוכה, רועד מפחד והקיבה שלי לצידו לוחשת לו: " אם נחכה כאן בשקט מספיק זמן, אולי הפעם הוא לא ייקח איתנו איתו..."         
 

* הכותב היה אורח המקום.

רוצים גם אתם לאכול בברבי'ס? לחצו כאן וקבלו קופון שווה במיוחד.

*הכתבה מכילה תוכן שיווקי