נצחון הגבריות באוונגרד

הייתי אז בצבא. השנה הייתה יפה לי, קצת פחות יפה למגדלי התאומים ולאומה הגדולה בכלל. בתקופה הזו הייתי מסוגל לאכול בבסיס ארוחת בוקר, לעצור בדרך הביתה באגודה למען החייל בת"א ולחטוף סנדוויץ' ושוקו מהדודות, להמשיך לארוחת צהריים מלכותית אצל אמא טלמור ובסביבות אחת וחצי באותו הלילה להחליט שיוצאים למרכז הכרמל ודוחפים שתי ג'בטות. זה היה אז. היום, כמעט שמונה שנים אחרי, אני מוצא את עצמי מתלבט בין בית קפה למסעדה ואולי בעצם נחלוק סלט? כי עוד מעט הולכים לישון ואתם יודעים... ככה זה עכשיו ושיקום הגבר בגילי שלא יודע על מה אני מדבר.

אבל הערב יוצאים ל'אוונגרד'. רק כתיבת המילה מצמיחה לי שערות חומות במפרצים ומחזירה לי את מיצי הקיבה למקומם הטבעי. כי לאוונגרד באים בשביל הרבה, בשביל הכל, בשביל להרגיש שוב צעיר, כמעט צעיר אמריקאי אפילו. הדי.ג'יי - שותפי לפשע בחיפה של אותם הימים היפים - אסף אותי במכוניתו, וגם בלי מילים ידענו שנינו שהערב אנו עומדים במבחן. האם נצא גברים או שמא נשוב עם הקיבה בין הרגליים לבכות לבנות זוגנו? הרבה עמד על הכף.

אמצע השבוע ברמת החי"ל, ובאוונגרד כבר כמעט מלא. יש מקומות שגם הילדים שלי כנראה יגיעו יום אחד לאכול בהם, ואוונגרד הוא כזה. הבר נראה מזמין ותפסנו את מקומנו על קו הזינוק. הרצפה, אגב, הייתה מלוכלכת בצורה מחשידה. גיא, הברמן שלנו, מיד ניגש אלינו עם קערת חמוצים מעולים וכוס פופקורן ענקית מלאה בבוטנים לא קלופים. אחלה התחלה, אבל מה עושים עם הקליפות? "על הרצפה, אל תתביישו" אמר גיא. עכשיו הכל ברור.

הבר שמולנו עצום ומצליח להתחרות עם כמה חנויות משקאות ברחוב העלייה שבת"א. התפריט דווקא לא מפרט את כל המבחר, אלא רק את עיקרי התענוג. אבל לא נראה לי שתצליחו להפחיד את אוונגיא (ככה קראתי לו בלב...) במשקה שהוא לא מכיר. אני, שהזעתי עצמי למוות, יצאתי לדרך נשית במיוחד ובחרתי במרגריטה לימון-אננס קפואה (35 ₪) הדי.ג'יי  גיחך למולי ויצא להתחבר לגבר שבו באמצעות חצי ליטר של לף בלונד (26 ₪). המסע החל.

לאחר עשרים דקות התלבטות, פנינו לעצתו של גורו-גיא וסיפרנו לו בתמימות שחשבנו לקחת איזו מנה או שתיים מתפריט הבר. גיא נחר לעברנו בבוז והודיע לנו שבגדלים שלנו כדאי שנעבור מהר למרכז התפריט ושיש לנו עוד שלוש דקות לבחור אחרת הוא יחליט עבורנו. בלית ברירה (נגיד) החלטנו לחלוק ראשונה, מנת בר ועיקרית אחת. רגע לפני שהגיע המנה הראשונה שלנו, הספקתי להצטייד באשכיי ובחצי גינס מהחבית (26 ₪) ואז היא הגיעה. המשוכה הראשונה.

קראו לה AG קומבי (62  ₪) והיא הייתה מפחידה ונהדרת בו בזמן: צלחת, סליחה, מגש, שעליו שני שיפודי גבינת חלומי מטוגנת, בערך 100 בפאלו ווינגס (או ככה זה הרגיש) ומעל הכל - האוורסט של אוונגרד - חלת בצל  עצומה, יפה ומסועפת, 'קפיטול היל' בשמה המקומי. אבל אם זה היל, אז הבית הלבן זה כנראה בוטקה. לא אפרט מדי, אבל רבע שעה אחר כך נשארו שתי כנפיים, שליש חלת בצל, ושני גברים מזיעים ומתנשפים (תירגעו עם האסוציאציות). מרשים? לא ממש...

ניסיתי לצחוק כשגיא שאל אם להשאיר לנו את הצלחת כי אולי נרצה לסיים את המנה, אבל שרירי הצחוק שלי הוזעקו לקיבה לצורך תבע"מ (תמיכה בגין עיכול מופרז). יצאנו לעשן ולנסות להתכונן לסיבוב הבא והמכריע בקרב שלנו. בדיעבד התברר ששנינו כמעט השתפנו בחוץ, והיינו כפסע מלהציע אחד לשני לבטל את המנות העיקריות, אבל שנינו התביישנו להראות חלשים... כשחזרנו, גיא קרא את הפחד בעינינו, ומזג במהירות שלושה רודפנים (אחד לו) של ליקר בחרובקה, הידוע בתור "ליקר 50 עשבי התבלין והמרפא הצ'כי" (20 ₪), אשר לדעתי עד היום אלפי צ'כים ממשיכים לשתות אותו נגד כאבי בטן עד שנופל להם הכבד. הצ'ייסר היה מצוין, מזכיר את הייגרמייסטר, אבל מרענן ולא מחמיץ פנים.

הצ'ייסר והמנוחה דווקא עשו את שלהם, וכשהגיעו העיקרית וחצי, כבר היינו מוכנים. כמו עוף החול, כמו סטאלון בכל רבע שעה אחרונה של כל אחד מסרטי רוקי - עלינו מהתחתית לקרב האחרון, להגן על התואר. והיריב חכם, והיריב לא מוותר. בהתחלה הוא שולח סנוקרת לפנים - שני שיפודי אנטרקוט מעולים מתפריט הבר (48  ₪) ואז מרפק לבטן - B.O.B , שזה לא אחר מההמבורגר המפורסם של אוונגרד (58 ₪) בליווי גבינה צהובה, רצועות בייקון וביצת עין מעל (קוראי הכתבה נחלקים כעת לשניים: אלו שכבר טעמו טעם ההמבורגר של אוונגרד ויודעים על מה אני מדבר, ואלו שצריכים לסיים לקרוא את הכתבה במועד אחר ולהגיע מיד לאוונגרד להשלים פערים).

ממש ברגע האחרון, כשכבר חשבנו שהיריב נשען חבול על החבלים, הוא מתרומם למכה אחת אחרונה: 'לולי' (36 ₪) - תחתית קראנץ', גנאש שוקולד, נוגט ולא מעט קצפת. אפילו אנחנו, שחשבנו עד לפני חצי שעה לבטל את המנה העיקרית, לא מצליחים להישאר אדישים לקינוח באוונגרד, ומנקים את הצלחת.

קצת לפני חצות, צעירים רעבים וצמאים עדיין זורמים פנימה לאוונגרד, מוכנים לטרוף את העולם עם קצת ברביקיו, בעיניהם ניצוץ של אפשרות ובטנם גמישה, קלה ומיומנת. הם לא שמים לב כשהם נכנסים, לשני הבחורים הבוגרים שנתקלו בהם בבלבול בדרכם החוצה מהמסעדה, כרסם בידם והם כושלים לכיוון האוטו. אם הם היו מסתכלים, הם אולי היו רואים איך נראה ניצחון.
   

* הכותב היה אורח המקום.

* רוצים גם אתם לאכול באוונגרד? לחצו כאן וקבלו קופון שווה במיוחד.

*הכתבה מכילה תוכן שיווקי