מיומנה של אחות מעשית

יש אושר גדול בלהיות מחוץ לאופנה. בהתחלה אתה מרגיש כמו ציפור מוזרה, אבל עד מהרה אתה מבין שהשתחררת מכבלים טפלים ומיותרים, ולבך מתמלא סיפוק. אני מומחה בזה. הרי אני אבי מראה הפשמ"ג (פקיד שומה למפעלים גדולים), לפיו חגורת המכנסיים חייבת להיות בגובה מפתח הלב, ואף פיתחתי בשנים האחרונות את מראה האחות המעשית, הדוגל בלבישת קרוקס עם גרבי ספורט לבנות. מובן שעדרי מפיקות, מלבישות טלוויזיוניות, מבקרי אופנה ועוברי אורח מתפלצים מכך השכם והערב, אבל אני מביט בהם בהנאה וסח בלבי פנימה: תקפצו.

גם במסעדות יש אופנה, כמובן, וזו עלולה לעיתים להרוס. קחו לדוגמה את 'קנטינה'. המסעדה שהחלה את דרכה כאנדרדוג שהתמקם בנדל"ן מנחוס והגיש אוכל איטלקי פשוט וטוב, הפכה שלא בטובתה למעוזם של תקשורתנים זבי חוטם ונודפי ריח גראס, כל מני משוררים בגרוש, ידוענים במיל, קולנוענים בדיכאון, פרסומאים בגמילה, בעלי טורי חברה (שזה המונח הפוליטיקלי קורקט לרכילאים) ושאר טיפוסים שבאמת - הדבר האחרון שאתה רוצה לעשות זה לסעוד בחברתם. חיש קל ירדה מסעדת קנטינה מרשימת המועדפים של שוטמי אופנה כמוני, אם כי אני מוצא חובה לעצמי לציין באותה נשימה שהמסעדה מלאה וצוהלת, אהודה ומנצחת. ויחד עם זאת אני, את רגלי האחות המעשית שלי, הדרתי משם באדיקות.

טוב, זה החזיק מעמד קצת למעלה משנתיים והנה תקפוני הגעגועים. חרמות זה דבר מכוער (ודי טיפשי) ואין סיבה לאחוז בהם זמן רב מדי. הצטיידתי בחמות ובאחיינית ושמנו פעמינו לקנטינה בערב שבת, שהיא שעה מבורכת: האופנתיים נמים את שנת הסמים והאלכוהול שלהם, זו שתאפשר להם לקרוע את הלילה, ולכן הנחתי שנהיה פטורים מצרתם ונוכל ליהנות מהאוכל של קנטינה בשקט.

ובכן, חמישים אחוז נכון. ידוענים לא היו שם כלל אולם עד מהרה ניחתה על ראשינו צרה אחרת, צרורה לא פחות: התחוור שמדובר בשעת המשפחות. המסעדה דמתה לשדה קרב, כולל אמהות מותשות שרבצו בשולי שולחנות וצעקו לילדיהן מקצה המסעדה לקצה: "עומריקי, אני אומרת לך בפעם האלף לא! אבא תיכף יקום וזה הסוף שלך!". כשעומריקי, אחותו והוריו פרשו סוף-סוף וחדלו לצעוק, שמעתי במו אוזני מלצרית צעירה אומרת לחברתה: "פעם אהבתי ילדים, אבל אחרי העבודה הזאת אני חושבת שכבר לא בא לי". השיבה החברה: "מה אני אעשה עם הציורים החמודים שהם ציירו? אני לא יכולה לזרוק את זה!". "אני יכולה!", סחה הראשונה, חטפה את הדפים וקיווצ'ה בזעף.

בקיצור, אני עדיין מחפש את השעות הברוכות בהן אפשר ליהנות מהאוכל של קנטינה, כי האוכל טוב. חוץ מפיצה חריפה שהייתה סתמית להפליא ולא חריפה בכלל, היו כל המנות טעימות ואף ברוכות השראה: מרק ירקות טעים וביתי, ברוסקטה כפרית, גסה ונהדרת, פילה מוסר עסיסי עם ריזוטו נחמד, רביולי ממולאים בריקוטה וכמהין (מנה יפה, טעימה ומומלצת להפליא) וגם מנת פטוצ'יני עם זנב שור ומח עצם, שהוכיחה שפסטה לא חייבת להיות משעממת. יחד עם טירמיסו אחד (ומפודר בכמויות מוגזמות של אבקת קקאו שגרמו לנו סדרת עיטושים), אספרסו אחד ובקבוק יין נחמד של יקב וולקני, עלתה ארוחה לשלושה קרוב ל-600 ₪. לא זול אבל מאוד טעים.

*הכתבה מכילה תוכן שיווקי