אני לא יודע כמה אנשים מסוגלים לאתר בזיכרונם את המאכל הראשון שטבע בהם חותם. אני מסוגל ועוד איך. הייתי בן חמש וזה קרה לי במסעדה הסינית המיתולוגית שפעלה בסטלה מאריס, ליד הרכבל. את רוב הארוחה אני לא ממש זוכר, אבל כשהגיעה הבננה המטוגנת משונת המראה לשולחן ואיתה הביס הראשון בקינוח המתוק להחריד, הפריך כל כך מבחוץ ורך כל כך מבפנים, חוויתי התפוצצות כזאת של מרקמים וטעמים שהזיכרון נצרב בתודעה וכנראה ילווה אותי עד שהמח שלי יתחיל להיות מחורר (הרופאים אומרים שיש לי עוד איזה ארבעים חמישים שנה עד שזה יקרה, אז אני רגוע).

התקופה הייתה שנות השמונים ובארץ עוד לא שמעו על סושי, אבל לא היה ילד שלא אכל במסעדה סינית והאיום הכי גדול על הקטשופ הגיע מכיוון רוטב החמוץ מתוק הזה. מאז עברו הרבה נודלס בווקים ברחבי הארץ והרבה בננות נקטפו בידי תאילנדים חרוצים. הטרנדים התחלפו ומקלות האכילה התחילו לתפוס רולים ואצות במקום לתפוס ברווזים ברוטב סצ'ואן. בכל זאת, יש כאלה שלא ויתרו על החלום הסיני. למעשה, יש כאלה שלא יכולים לוותר עליו. הם פשוט סינים. אמיתיים. כאלו הם בני משפחתה המקסימים של סי – בעלת מסעדת 'יאן יאן' שבעיר התחתית של חיפה.

לא מזמן המסעדה עברה מיקום, אבל המקום פועל קרוב ל-25 שנים. אז לכבוד המיקום החדש, לקחתי איתי את אמא, שבלשון המעטה עפה בשמיים של אוכל סיני ושמנו פעמינו למיקום החדש שבדומה לקודמו – מעוטר בכרזות סיניות, חרבות ושאר מאפיינים אוריינטלים ואולי הכי חשוב – באוויר מתנגנת השפה הכל כך מיוחדת הזאת. בניגוד לדוכנים המהירים של אוכל סיני, במסעדת 'יאן יאן' אשכרה אוכלים תיירים סינים, מה שמעניק למקום תו איכות באופן אוטומטי.

הגענו בשעת צהריים והבטנו בתפריט העסקיות המזמין שכולל מרק, מנה ראשונה ומנה עיקרית תמורת 69 ₪ בלבד, אך יותר קרצו לנו המנות שלא כלולות בעסקית, אז זנחנו את הרעיון של העסקיות והתחלנו את הסעודה בשני מרקים מצוינים – מרק ברווז עם פטריות סיניות (20 ₪) ומרק טום ים קום (28 ₪). המנות הגיעו בכלים מסורתיים שלעניות דעתי בנויים בהגיון רב יותר מהכלים המערביים והרבה יותר כיף לאכול איתם. במרק הברווז צפה כמות מרשימה של נתחי ברווז מצוינים ומרק הטום ים קום התברך בביצה, מיקס של פירות ים בייבי, גזרים, בצל ירוק ורצועות כרוב. שתינו את המרקים לאט תוך החלפת הצלחות מדי כמה לגימות. יופי של פתיחה.

המשכנו עם סלט סיני קטן של קולורבי וגזר מוחמצים (14 ₪), גולדסטאר (15 ₪ לבקבוק של שליש) לילד ודיאט קולה (8 ₪)  לאמא. במקביל כבר הגיעו העיקריות שהזמנו מבעוד מועד וכמיטב המסורת הונחו על רשתות חמות במרכז השולחן לצורך ביצוע מצוות השרינג האהובה. המנות הנבחרות היו ספריבס ברוטב ברביקיו (69 ₪) וברווז עם פטריות שחורות (75 ₪ לשוק). לצד המנות הוגשה קערית גדולה עמוסה באורז נפלא. הספריבס העלו בי זיכרונות ילדות נוספים וחיוך גדול התפשט על פניי. שוק הברווז הגיע עם העצם והבשר פשוט נמס לו על הצלחת ונעלם לתוך הפה, משאיר שלולית יפה של רוטב שבתורו נספג באורז הסיני המושלם.

כשסיימנו עם העיקריות רציתי להזמין עוד איזו מנה, אולי מסקציית המיוחדים, אולי איזה דים סאם (השמועות אומרות שהדים סאם במקום קטלני ביותר) אבל להפתעתי הרבה הקיבה שלי תלתה שלט של תפוסה מלאה. אצל אמא המצב היה זהה והחלטנו שכדאי שננוח קצת לפני שנמשיך לתחנה האחרונה. דיברנו קצת על שנות השמונים ועל כמה הייתי אז חמוד ושמנמן. היום אני לא רק חמוד ושמנמן, אלא גם מקריח. בונוס. ובכן, על מנת לסגור מעגל הזמנתי כמובן בננה מטוגנת (15 ₪) שהגיעה משולהבת (מה שנקרא פלומבה) לשולחן. אין הפתעות בתחום הזה, הקינוח האולטימטיבי מבחינתי עד היום. האמת היא שאני חושב שגם אם יצפו חצץ בטמפורה, יטגנו בשמן עמוק ויציפו במייפל, זה יהיה מעדן (אבל בננה בהחלט באה יותר טוב). אמא קיבלה שתי מנות בצלחת קינוח אחת  - ליצ'י טרי (15 ₪) ושני סוגים של סורבה – ליצ'י ומנטה מלון (15 ₪). כיף גדול לסיים ארוחה בקינוח שמשאיר אותך רענן, למרות שהוא היה לנו טיפה מתוק מדי.

כשיצאנו מהמקום אמא אמרה לי שהיא מקווה שהמקום יהיה פתוח מספיק זמן בשביל שאני אקח גם את הילדים שלי לאכול בו, או בתרגום חופשי – "תעשה לי כבר נכדים, בטלן". "אני מבטיח", עניתי, ת'כלס – מה אכפת לי להבטיח – אני מאמין שהמקום יישאר פתוח לפחות עוד 20 – 30 שנים.

 

*הכותב היה אורח המקום

הצטרפו אלינו בפייסבוק, אנחנו דואגים לחברים שלנו.

לדף הפייסבוק של rest  לחצו כאן.