כשהיינו ילדים והייתה חגיגה כלשהי - יום הולדת או כל ציון מאורע אחר, היה ברור מראש היכן הולכים לחגוג. שם המסעדה אולי התחלף מפעם לפעם, אך עצם החגיגה במסעדה סינית, כלל לא היה מוטל בספק. בכל פעם שיום הולדת משפחתי התקרב, כבר הרחתי בדמיוני לילה לפני את ריח האגרול והתכוננתי לשינוי אווירה. מאז ועד היום, מסעדה סינית הייתה ונשארה בעיניי סמל לחגיגות ולעד תהיה לה פינת נוסטלגיה חמה בלב (תודו שהיה הרבה יותר כיף לשחק בחוץ בשוטרים וגנבים במקום לשבת שעות מול הפייסבוק).

ברוח אהבתי לנוסטלגיה, אתם יכולים לתאר לעצמכם עד כמה שמחתי לגלות שבחיפה נותרה עוד צדיקה אחת בסדום, מסעדת יאן יאן - סינית אמיתית כמו פעם, ששמרה על צביונה האותנטי עוד משנת 84', עת התמקמה לה בעיר התחתית. והנה, עדיין חיה ובועטת ורוטב החמוץ מתוק של האגרול עוד נשפך כמים.

30 שנות אגרול
משפחת וונג הגיעה לישראל מסין בשנות ה-70 וב- 84' כאמור, כמעט לפני 30 שנה - פתחה את המסעדה הסינית, הידועה היום בשם יאן יאן. הבת סי מנהלת כיום את המסעדה שנשארה בבעלות משפחתית ושומרת על צביון סיני אותנטי ממש כמו בימי הפתיחה, כשהיינו ילדים עליזים המשוועים למרק תירס סמיך. עם השנים הרחיבה המשפחה את העסק והיום ניתן להשתמש גם בשרותי הקייטרינג שלה לאירועים משפחתיים ועסקיים רבים.

כבר בכניסה ליאן יאן הנוסטלגיה החמימה עטפה אותנו. כפי שאני מעדיפה משחקי כדור בחוץ על פני בהייה מוגזמת בפייסבוק, אני גם מעדיפה מסעדות שלא משתדלות להיות עתידניות בצורה מוגזמת ולהציג תפריט על גבי אייפד. יש בי הערכה רבה לאלו שלא נכנעו לתכתיבי הסביבה ונשארו כמו פעם, כשכל יציאה למסעדה הייתה מאורע בפני עצמו. ביאן יאן נותרו המפות האדומות, כלי החימום המסורתיים על השולחן ובעיקר - עם האגרול המפורסם. ביאן יאן יודעים - הרכב מנצח לא מחליפים.

מנות מהחיים
מעבר למנות הוותיקות והטובות, ביאן יאן מדובר גם בעסקה משתלמת מבחינת הכיס. במסעדה תוכלו לדוגמא למצוא מבצע אטרקטיבי של ארוחת ערב מלאה ב- 75 ₪ לאדם. במחיר הזה תקבלו מרק לבחירה, סלט או אגרול, מנת בשר ואורז. בהחלט דיל משתלם כלכלית, מה שהשאיר לנו לבדוק אותו מול בלוטות הטעם.

בעניין המרק לא היו ספקות. גם אני וגם בן זוגי הנוסטלגי לא פחות, אנשי מרק תירס. הצהוב צהוב הקורנפלורי הזה עושה לנו את זה, בעיקר בלילות קרים כמו אלו שהתרגשו עלינו לאחרונה. מרק התירס של יאן יאן היה רותח ומזכיר נשכחות, התירס היה מודגש ופוזר בנדיבות ובשורה התחתונה – היה בדיוק כפי שזכרתי שהוא צריך להיות. השלב הבא היה האגרול הנהדר שכנראה לעולם לא ייעלם מן העולם ובצדק ויישאר מין ציון דרך שחיתותי קלורית וטעים ביותר.

לבלוס ברווז ולהישאר בחיים
בעיקריות טעמנו שתי מנות חובה בכל ארוחה סינית: ברווז ברוטב תפוזים שהוגש על העצם לצד רוטב תפוזים עשיר ומיודענו – העוף חמוץ מתוק, המנה המסורתית שבן זוגי לא מוכן להעביר ערב סיני בלעדיה. אני סברתי שהגעתי לקצה גבול האוכל המטוגן שלי לאותו ערב, אבל בן הזוג סבר שלטיגון, כמו לאהבתו אליי, אין שום גבולות ובלס את העוף חמוץ מתוק כאילו אין מחר. בתוספות ניסינו גם אורז מאודה וגם אורז מטוגן (כן, שוב מטוגן) והמסקנה הנחרצת היא, שעם שלל הרטבים העשירים הללו - עדיף בהחלט אורז מאודה לבן וטעים, שסופג את כל הריחות והרטבים אליו באהבה.

עוד קצת נוסטלגיה לקינוח
על קינוח כבר לא יכולנו לחשוב. היינו כל כך מפוצצים והלומי נוסטלגיה מהארוחה הזו, שכל מה שרצינו היה לחזור קצת לשנות השמונים ולהתרפק על אמא ואבא, כאילו אין לנו בית משל עצמנו ועוד מעט כבר משפחה שלמה משלנו להאכיל במסעדות. רוח הנוסטלגיה גברה עלינו ונסענו להורים להעלות זיכרונות מימי ילדות עליזים של הרבה אגרולים ומשחקי תופסת בחצרות. פעם היה פה ממש כיף. מזל שעוד נותרו פיסות נוסטלגיה מהימים השמחים בהם חגגנו במסעדה סינית. 

חשבון בבקשה
שתי ארוחות ערב מלאות – 150 ₪ (75 ₪ לארוחה)

*כתבה פרסומית.