כתבו עלינו בעיתון
מזון בבנימינה הנצורה

המחסום הכפוי שנפל על מעבר הרכבת בבנימינה, לא ימנע ממסעדת גאיה להוות תחנה למי שרעב למקום, שמעדיף מהות על פני דאווין.
 אם אתם רוצים לקבל מושג על עומק הקיבעון הבטחוני  של ממשלת ישראל, נא הפנו מבטכם לרגע מעזה לעיר מבותרת אחרת: בנימינה. לפני כשבועיים התברר לשאול מופז – היום שר התחבורה שלכם – שיש בעיה עם מעבר הרכבת בבנימינה. ואכן: יש בעיה. מופז לא היסס לרגע והשתמש בתכסיס היחיד שהוא מכיר: הוא ביצע במעבר הרכבת של בנימינה סיכול ממוקד. כרגיל אצל מופז, המודיעין לא היה שלם, הביצוע היה נחפז, ואת המחיר שילמו, שוב כרגיל, חפים מפשע. הפעם אלה היו תושבי בנימינה, שקמו בוקר אחד וגילו שעירם, כמו עזה, מבותרת באמצע. בדומה לתושבי עזה, גם תושבי בנימינה לא שתקו: הם הפגינו. אחד השלטים שלהם היה מקסים באירוניה שלו: "שתי גדות לבנימינה", נכתב שם, "זו שלנו, זו גם כן". לך תתווכח עם שלט כזה.

כרגע בנימינה מבותרת לשניים: קווי אוטובוס אינם עוברים לצד השני ומשאיות אינן יכולות לעבור במעבר התת קרקעי שמקורותיו של מופז דיווחו לו (בשגגה) שהוא הוא הפתרון הראוי. רק רכבת ישראל (אולי הגורם הכי פחות אשם בפרשה) מצאה לנכון לעשות צעד בונה אמון: ביום חמישי שעבר היא חילקה קרטיבים לכל הנוסעים שעברו דרך תחנת בנימינה. ומופז? כולם הרי יודעים מה בא אחרי סיכול ממוקד, נכון, מחסומים. בהתחלה נתנו למקומיים (אני לא צוחק: היית צריך להראות תעודת זהות נכונה כדי לעבור במחסום) לעבור, אבל עד מהרה התברר שזול יותר ובטוח יותר לחסום את המעבר לגמרי, ושהמקומיים ישתמשו בדרכי עפר חלופיות. אז ברור שצריך לעשות הכל כדי להילחם בתאונות הדרכים (כמו גם, מיותר לציין, בטרור ובמחולליו), אבל מתי נהיינו (או שאולי לא אנחנו נהיינו, אולי רק חלק מהממסד הבטחוני נהיה) שלומיאלים שכאלה, שכל מה שהם מסוגלים לו הוא מהלכים קהים וגולמניים? מתי הסיכול הממוקד הפך אצלנו מכלי טקטי לרפלקס, מפתרון לאורח מחשבה? ועוד יותר מכל אלה, תשאלו בוודאי, מה אני מבלבל לכם את המוח עם כל הסיפור הזה דווקא בעמוד שנועד, בין היתר, בדיוק כדי להשכיח סיפורים שכאלה? הסיבה היא שאחת החפות מפשע שנפגעו מהסיכול הממוקד שמופז ביצע במעבר הרכבת בבנימינה, היא אחת המסעדות הצנועות והחביבות ביותר שנפתחו כאן בזמן האחרון. אחת שבאמת מגיע לה יותר.
מסעדת גאיה, הביסטרו בר החדש בבנימינה, היא דוגמה נדירה למקום חדש שהחליט להתמקד במהות ולא בפוזה. כלומר, תשומת הלב מוקדשת כאן לא לעניינים שיעשו טוב לאגו של בעל הבית (חיפויי קידות מעכוזי יענים ומוזיקה שמנוגנת בסיפולוקס), אלא דווקא לכאלה שישמחו את הסועדים. השירות הוא שירות, האוכל הוא אוכל, והמוזיקה- מוזיקה. במבט ראשון גאיה מזכירה קצת את מסעדות  הביסטרו שפעם נמצאו מול תחנות רכבת בצרפת. בין השאר, כמובן, גם משום שהיא אכן נמצאת מול תחנת רכבת (אם כי, כאמור, בצד הלא נכון של הגדר). אבל האמת היא שהביסטרו האלה התקיימו יותר בפזמונים מאשר במציאות. וכך, גאיה היא מין מקום שקיבל את השראתו לא מיועצי מס, אלא מסופרים ומשוררים. וזה, כמובן, כבר מקסים.
גאיה עדיין רחוקה (מאוד) מהאידאל של ביסטרו שכזה. היא קצת צנומה מדי וקצת צעירה מדי והיא תצטרך להתעגל ולהתמלא כדי להיות מה שהיא אמורה להיות, אבל המיעוט המכוון בעיצוב לשם עיצוב, והאופן שבו המקום מקבל הזדמנות להתפתח באופן טבעי, הם דברים נדירים אצלנו.
גם התפריט לא נועד להפיל אף אחד מהכיסא: הוא הגיוני, מאוזן ומציע לצד מנות מוכרות וחביבות גם כמה גיחות קצת יותר נועזות. מבין החביבות, טארט קטן של חצילים ופרמז'ן התגלה כגרסה נעימה למלנזנה פרמאג'נו של האיטלקים. מתחת לשכבות החצילים והעגבניות והפרמז'ן (שפע הפרמז'ן) הייתה שכבה דקיקה של בצק פריך שספגה את כל מיצי הירקות והתיבול. זה היה נהדר, ממש כמו הביס האחרון מהפיתה של סטייק, שכל מיצי הבשר והסלטים התרכזו בה.
מנה ראשונה אחרת, חזה מולארד כבוש בסוכר ומלח עם סלט עלי סלק ועולש הייתה, קודם כל, יפהפייה. זו הייתה סימפוניה קטנה בצבעי בורדו ולבן, שהוגשה באיפוק ראוי ונתנה לטעמו העשיר של הבשר ולתיבולו החמצמץ-מתקתק העדין לדבר בעד עצמם.
מנת מוסר-ים על פירה כרישה וגספצ'ו מלפפונים הייתה עשויה אף היא באיפוק ובדייקנות. הדג היה בשרי, עסיסי וגדול, והמלפפונים הקרים, אף שברגע הראשון זה לא היה ברור מאליו, הוסיפו רעננות קיצית מלבבת. טובה עוד יותר הייתה מנת אסקלופ (עדיף כך, ולא אסקלוף, כפי שגורס התפריט) של שקדי עגל בציר עוף חום, זיתים וארטישוק ירושלמי. האסקלופים היו דקים מאוד, כך שהם היו פריכים ונגיסים, ולא נלוותה להם כמו שקורה לעיתים, תחושת שומניות, וכדי לפצות על דקיקותם קיבלנו לא מעט מהם. עוד מנה קיצית פשוטה ומענגת.
גם המנות האחרונות – קרם שניט, שהיה בה הרבה יותר מקרם שניט, ומוס פסיפלורה בגביע בצק, שהיה יכול להיות טוב עוד יותר אלמלא מרקחת הפירות האדומים המתוקה מדי שנתלוותה אליו – היו, כמו כל הארוחה, טעימות ומאופקות.
אין דאווין במסעדה הזו: רק אוכל טוב, שירות שובה לב ואווירה אמיתית של ביסטרו. נו, אז פלא שהיא בצד הלא נכון של הגדר?

שגיא כהן
מעריב, 07/07/2006
לעמוד הבית   אתר המסעדות והמשלוחים של ישראל
אירועים במסעדות