כתבו עלינו בעיתון
מלאך בשמי הוד השרון

מישהו זרק לכיווני את השם "אנג'לינה" בהוד השרון. מכל המקומות, דווקא הוד השרון. זאת, שרוב המקומות בה נראים כמו בעיירת ספר המרוחקת ממרכז הארץ מאות קילומטרים, או לפחות עשרות שנים. לעמים אדם תמה בקשר ליושבי מקום כזה, בייחוד מקום כמו הוד השרון, שרוב יושביו עובדים בעיר הגדולה – איך הם מסכימים לקבל שירות בעסקים מהוהים כל כך, הרי בבוקר הם היו ממש במרכז העניינים. ואולי זה הטעם שלהם – הרי קל גם להתקנא בהם על פיסת ארץ ישראל הישנה והטובה, שהם הצליחו לשמר להם, ככה, בין תל אביב לכפר סבא.
והנה, אני נוסע לי מכפר סבא לתל אביב, נזכר כי רציתי לקנות ספר על נשים צרפתיות ועל מנהגי שיכול הרגליים שלהן, או מנהגי הדיאטה – בגילי ומשקלי, כדי לשכל רגליים באופן אלגנטי, צריך לרזות. אז אני חותך לחנות הספרים הקרובה, במקרה בהוד השרון, לפני שהכל ייסגר. בפינה, מתחת לשלט של חנות ווידאו דווקא, פתאום רואים פינה של צרפת, ממש כאילו אנחנו שם, ברחובות, שכדי לבטא את שמם במבטא הנכון, צריך לכווץ את השפתיים לצורה של נשיקה. עוד לא ראיתי פרטים, או את שם המקום, אבל משהו בצבעוניות לקח אותנו ישר למונמרטר ולמארה. ברור שהגרוטאה עצרה וחנתה לפני שהספקנו להגיד גולוואז. ואכן, זוהי "אנג'לינה". מי שתכנן את המקום לקח חנות פינתית בהוד השרון, והעביר אותה לפריז. או להיפך, בעצם, לקח מקום פריזאי ונעץ אותו במרכז הוד השרון. אלה לא הפרטים הקטנים – הרצפה בשירותים מאוד מכאן, המנורות משדרות יותר "סבנטיז" מאשר שיק פריזאי, ובכל זאת התמונה שמתקבלת מאוד ברורה: זוהי בראסרי. בראסרי בהוד השרון, איך לא חשבו על זה קודם.
בשנים האחרונות, אף אחד לא ממש אוהב צרפתים. בעולם שיותר ויותר דוברי אנגלית, אופנתי לנטור להם. למשל על המלצרים המתנשאים במסעדות שלהם ועל כך שלא עזרו לדוד סם להרביץ לסדאם. ובטח שזה לא יפה מה שהם עושים לזרים שלהם. תראו אותנו, לדוגמא: לוקחים את הזרים שלנו שפג תוקפם, למלון בנצרת, עיר הולדתו של ישוע, בו הפיליפינים בדרך כלל מאמינים. אחר כך מעבירים אותם אחר כבוד לשדה תעופה מודרני ומשוכלל נוסח שנות האלפיים ומסדרים להם טיסה, אמנם לא תמיד במחלקה הראשונה, אבל בכל זאת טיסה. ובינתיים מכניסים עוד אלפים ששילמו שוחד עמום כדי להגיע לעבוד כאן.
בכל מה שנוגע לעניינים של החיך, קל הרבה יותר לסלוח לצרפתים. כי בטעם, אין כמותם. לכן, אפילו באמריקה, מעוז המלחמה בסדאם ושנאת הצרפתים, רבות מהמסעדות המצליחות הן צרפתיות. לא מדובר דווקא במסעדות יוקרה מעודנות. איפה שהוא נמאס לאנשים מהשולחנות עם המפות שמגיעות כמעט לרצפה, מהמלצרים שעומדים בטווח של ; שלושה מטר ממך ומביטים בדממה איך הלסתות שלך נעות ואם הפה סגור, עד שאין לך איך לחוש שם בנוח או לדעת איפה לשים את המרפקים.
לא, בבראסרי זה לא כך.
באלה הקלאסיות של פריז, כמו FLO או TERMINUS NORD, רצים עד ימינו מלצרים זעופים, כשהם מניפים מעל ראשך מגשים עצומים עם כמויות עצומות של כוסות ואוכל, עד שקיים חשש רציני, כי אם יקרה פעם חלילה אסון ואחד המגשים האלה ייפול, הוא יקבור תחתיו לפחות שלושה אנשים. האוכל פשוט ולא מתחכם, אבל במנות נדיבות. התפריט כרוך בניילון, מסגרת ירוקה סביבו – כאן לא יושבים שועי הארץ, שהגיעו מביתם מריחים טוב ונקיים, אלא מישהו שירד מהרכבת לפני דקה, כמה חבר'ה שסיימו יום עבודה ורוצים לשתות הרבה בירה, וכמה תיירים חכמים שמבינים שגם אם בראסרי טובה בפאריז גובה כמעט כמו מסעדה רצינית, עדיין יותר כיף לאכול שם.
"אנג'לינה", יובהר מייד, אינה בראסרי צרפתית. אלא בראסרי אמריקאית. לפני כמה שנים טובות נסעו בעלים של קבוצת מסעדות אמריקאית, שעד אז רכושם העיקרי בתחום, אם זכור לי נכון, היה פאב נהדר בשם "לאקי סטרייק", לצרפת. הם חקרו וזיקקו להם את התמצית של הבראסרי הצרפתית, התאימו אותה לטעם האמריקאי ופתחו מקום ענק בשם BALTHAZAR. הסגנון משך הרבה אורחים וההצלחה מדכה הרבה מחקים, ביניהם גם "אנג'לינה" שלנו. אם יורשה להיות עוקצני, אפשר לשער שבעלי ה"אנג'לינה" גם לא היו עיוורים להצלחה המוצדקת של הבראסרי R&;M בתל אביב. אבל אף אחד אינו שופט אותם כאן על מקוריות. כל דבר מוקם על הרובד שקדם לו – אני בטוח שגם FLO הוקמה על בסיס תרבותי ועסקי קיים. אם כי זה היה ממש מזמן.
הגענו בשעה הכי מתה של היום, מביטים מסביב ושואלים את עצמנו אם ההוד-השרונים לא רואים את הפנינה שהוקמה להם כאן. תוך שעה ענו לנו כל היפים והיפות של העיירה בהתייצבות המונית ביותר. אין ספק שחסר להם בהוד השרון מקום כזה – בראסרי אמריקאי והגון. אמריקאי כמו לא מתנשא, כמו מקצועי עד הסוף בכל פרט ופרט, מהיר שירות ומבין את הלקוח. צרפתים, הרי עושים את שלהם ומצפים מהלקוחות לבחור. או לעוף משם.
אפילו קשת הטעמים של "אנג'לינה" אם רוצים להכנס לדקויות כאלה, יותר אמריקאית מצרפתית. משהו רדוד, שטחי – כיאה לאמריקאים. לא מדובר כאן בהבדל בין טעים לבלתי טעים, אלא שהצרפתים היו מקפידים על תיבול מדויק, על צירים שנעשו בקפידה, על תבלינים ריחניים ותתי גוונים של טעמים. אצלם, גם במקום עם המטבח הכי פשוט, מישהו טורח בסופו של דבר לטבול את אצבעו בכל נוזל, למצוץ בקול, לחשוב מעט בשקט, ולהשלים את הטעם, להוציא אותו מהבנאלי אל הנשגב, או לפחות אל הטעים מאוד. אם מישהו חושב כי יש בטענת הרדידות תלונה של ממש על האוכל של "אנג'לינה" – חס וחלילה. יש כאן יותר אבחנה גיאוגרפית-תרבותית. מה יש להתלונן על האנג'לינה? האוכל טעים, קליל, מפתה ומאוד מאוד מקצועי. רק שאחרי כל מנה יכול מי שהיה יותר מדי פעמים בצרפת להיזכר ; איך זה שם, ועיניו ימלאו געגועים.
מנה ראשונה של כבד קצוץ היתה נדיבה, מכוסה בבצל פריך ולא שמנוני. לידה הוגשה סלסלה דמוית קש עם צנימים נהדרים. היה יכול להיות מעט פחות מלוח, מעט יותר משוכלל, אם מישהו היה נועץ אצבע אוהבת וטועם, יותר מדי פעמים. ועדיין, אני מבטיח לעצמי להטריח את הגרוטאה לשם שוב בשביל הכבד הזה, כי אין עוד הרבה כאלה בארץ אחרי מנה כזאת, לא היססתי להזמין סלט קיסר. זה סלט שווה בכלל. אם עושים סלט קיסר כמו שצריך, כלומר עלי חסה צעירים ופריכים, קרוטונים שנעשו באותו יום, רוטב עם אנשובי – זה סלט נפלא. סלט הקיסר של "אנג'לינה" היה נפלא. לא יותר מדי קרוטונים, שלושה אנשובים מסמנים לסועד לא מרוצה, שאם הוא אלרגי לדגים, סלט קיסר נמצא מחוץ לתפריט שלו – כמה תלתלים של גבינה. מזמן התפללתי לסלט כזה. המחיר של הראשונות, שלושים וחמישה שקלים ומעלה, מקבל מענה הוגן באיכות, מסביב מגישים דברים חמודים ואף חרדל שביקשנו, הוגש בכלי מיוחד וחביב. כן, אחרי הראשונות ישבנו לנו לאחור, והבטנו על המקום.
מי שהקימו את "אנג'לינה" לא לקחו על עצמם הנחות בגלל שהוד השרון נמצאת בספר. אם היו מקימים מקום כזה בתל אביב או בסן פרנסיסקו, הוא היה יכול להיות בדיוק אותו הדבר. מוקפד, מנוהל אישית, עשוי היטב. תפריט חכם ונכון, המלצה על יין החודש מודפסת על נייר מעוצב היטב, הרי בראסרי בנוסח אמריקאי זה לא רק האוכל. מדובר גם בעיצוב. המקום, הניירת, הסינר של המלצרית, הכל נכו וקונספטואלי מאוד. על הכבוד. בימים בהם נמאס מהמלצר שעומד רחוק, זהו המקום הכי נכון ועדכני שיש, אפילו בלי ההתנשאות הצרפתית שמלצרים אמריקאים מסגלים לעצמם. למעשה, בכלל לא צריך לדאוג בקשר למרחק מהמלצריות של "אנג'לינה": זו שלנו היתה מיומנת ביותר, מהסוג שמשתלט בקלות על עשרה שולחנות, וכל אחד מהם מקבל המלצות, ביטחון עצמי וחיוכים.
"כבד עוף בחמישה בצלים" הוגש בצלחת יפיפיה, עמוקה, עם פירה תפוחי אדמה נימוח, ורוטב חום כהה. כאן, בלטה חסרונה של האצבע הטועמת באופן כואב. היה לאן לשפר את הרוטב בדקויות, אבל לפני כל דבר אחר זעקו המלח והפלפל את עלבונם. אמנם דבר שניתן היה לתקן בשולחן, וכל עשינו, אבל בטעימה ראשונה של מנה כה מושקעת, היה חבל שנאלצנו לעוות את הפרצוף. מנה מגרה עד אימה של "מיקס נקניקיות בגריל" היתה מתסכלת: על פירה רך ויפה, אבל לא טעים, הוגשו שלוש נקניקיות שמנות, שונות זו מזו, מגירות ריר מכל רואן – ולא כל כך טעימות. סלט כרוב חמוץ מדי השלים את התמונה. מין אכזבה שקשה להסביר, ממנת הביסטרו הכי ביסטרו של הבראסרי הזאת. מזל שריזוטו פטריות יער פיתה בנדיבות, גם בכמות, שמספיקה למשפחה איטלקית שלמה, וגם בטעם. ציר ירקות הגון, פטריות ירדן ושמפיניון, עשבי תיבול, אולי ניחוח של לימון. איזון מנה מרעננת! קינחנו במוס שוקולד ביתי, באמבטיה של רוטב וניל. כל כך נכון למקום, עם פירות היער מעל – מישהו כשרוני מאוד סימן ב"אנג'לינה" קו מאוד ברור של אוכל, מאוד בראסרי, נקי ופשוט במובן הטוב של המילה.כל הכבוד, זהו מקום לנסוע אליו מכל האיזור – בהסתייגות אחת: אם הם ישמרו על הרמה, זה יהיה לגמרי חיוני להזמין שם מקום.

צחי בוקששתר
צומת השרון, 11/11/2005
לעמוד הבית   אתר המסעדות והמשלוחים של ישראל