אבא שלי לא ממרוקו

יש לי אבא "יקה". זה אומר שכשקובעים איתו פגישה בשבע הוא ימתין לי מעשרים וחמישה לשש; זה אומר שכשאני רוצה לקום בבוקר בשמונה אני מבקש ממנו שיתקשר להעיר אותי בעשר - דרך בדוקה להיות בול בשבע ועשרים על הרגליים; זה אומר גם שכשמשהו לא הולך כמתוכנן אז העולם פחות או יותר חרב עליו, ואם אני איתו אז על שנינו. הצעתי לו ליפול על צהריים וקפה בבאגסי שבפלורנטין. הודעתי לו על זה במייל לפני שבוע וקיבלתי שטיפה על זה שלא הכנסתי את זה ללו"ז השנתי שלו שנסגר בינואר. למרבה ההפתעה הוא חזר אליי עם תשובה חיובית ואפילו לא בדואר רשום. נפגשנו באחת עשרה בבוקר כשבארבע יש לו פגישה. לפי החישוב שלו זה מותיר לנו בדיוק עשרים דקות.

התיישבנו בביסטרו בר ההומה אדם ורווי הפלורנטיזם. משהו באויר עושה לשנינו טוב. אולי זה השילוב האקלקטי והצבעוני של הקהל הצעיר שישב סביבנו או אולי הג'וינט שהדליק מי שבשולחן הסמוך. כך או כך נכנסנו מהר מאד לאווירה. המלצרית הגיעה בתזמון מושלם ובחלוף דקות לא ארוכות של המתנה מצאנו עצמנו בוהים במנת חציל שלם קלוי בלבנה ועגבניות; במנת כדורי כרישה וגבינת פטה מטוגנים וצפים בבריכת צזיקי; ובמנת ראפ עוף ענקית. הראפ היה טעים, אך הבשר שבו לא עסיסי מספיק ובטורטייה העוטפת אותו חסר מעט רוטב שיכפר על עובדה זו; החציל הקלוי היה טרי וחם והסתנכרן בהרמוניה מושלמת עם הלבנה שסביבו; כדורי הכרישה לקחו את הסיבוב הראשון כשהם משאירים עננת עשן קטנה מאחוריהן לשאר המנות שסביב. לא שהאחרונות היו רעות, אלא שהכדורים האלה היו פשוט מנה מנצחת בכל קנה מידה.

לעיקרית הלכתי על חזה עוף במשרה אסיאתי. לשולחן קיבלתי גור של ווק ובתוכו המנה. צורת הגשה מפתיעה וראויה לציון, אז הנה, ציינתי. הבייבי ווק עמוס עד גדותיו בסוג של סלט תאילנדי דווקא, מה שמעורר את החשד הישראלי שדפקו אותך ושאין לך סיכוי למצוא בפנים נתח בשר ראוי. חפרתי ומצאתי. לא אחד, אלא שניים וגם ים תפוחי אדמה קריספיים ובטטות בתנור. יאמי. אבא הזמין סלט רוקפור וענבים שהגיע מלווה בפקאנים ועלי בייבי ברוטב בלסמי מצויין. מפאת צמחוניותו של האב שסירב בתוקף לטעום מהמנה שלי נאלצתי להכריע לבד בסיבוב הזה. הכרעה קשה בין שתי המנות האלה. קשה מאד. נראה שיש לנו שוויון.

כשיש שוויון צריך שובר שוויון, אז הזמנו פאי תפוחים. את השוויון הפאי אולי לא ישבור אבל את הדיאטה שהתחלתי לפני שעה וחצי הוא יפצפץ לפירורים קטנים יותר מאלה שלא יישארו בצלחת.

את הדקות שעד הגעת הפאי העברנו בסמי משבר, אבא שהזדעזע להבחין כי הברמן לא מגולח וגרוע יותר לא לובש עניבה כמעט קם והלך, באירופה אין דברים כאלו. החזרתי אותו למציאות ובסיוע ריח הפאי שנחת על שולחננו המשבר חלף ואבא נשאר. הפאי הוכתר חגיגית כפאי הטוב ביותר שטעמתי בתקופה האחרונה. אין שמץ של ספק בעניין הזה. הקפה שלצידו, המיובא אישית מסיציליה על ידי צביקה הבעלים נתן את הבלאנס המתבקש למתיקות האינסופית של הפאי. הופתענו לגלות שלמרות החזות הביסטרו-ברית שהמקום עוטה על עצמו, הדגש שהושם בו על קפה איכותי לא נופל מזה שהושם על מנות האוכל השוות.

את הקפה המצויין כמו גם חלק מהמנות תוכל למצוא באח הצעיר והאיכותי של הבאגסי, הלא הוא הבנג'מין סיגל החדש שבמגדל האופרה. בשבילכם אני מקווה שגם את הפאי הזה תוכלו למצוא שם. סיימנו לאכול. אבא נרגע. אני חזרתי לדיאטה, ושנינו חזרנו כל אחד לעבודתו.

*הכותב היה אורח המקום.

*הכתבה מכילה תוכן שיווקי