על גגות תל אביב

אחרי שהסתובבנו במעגלים 20 דקות, ונחשפנו לפינות החמד של עזריאלי (עובדי ביטחון חינניים יותר או פחות. בעיקר פחות), הגענו סוף סוף אל המעלית המיוחלת, ממנה נורינו אל הקומה ה-49 של הבניין, יותר מ-180 מטר מעל האדמה. צ'ק אין קצר אצל המארחת העניינית, והגענו אל מה שמסתמן כמקום הכי קרוב למחלקה ראשונה שאגיע אליו, משמע מסעדת 2C, שלטובת שומרי הכשרות חבשה לפני כשנתיים כיפה סרוגה, מה שבמיידי הפך אותה לאחת המסעדות היותר מבוקשות בעיר.

לי כאדם חופשי, בכל אופן, היא הצליחה באופן ראוי להערכה לשנות את סקאלת המצברוח פלאים, שהיה בשפל המדרכה. אמנם ייתכן שמדובר בחמצן הדליל, שמתמעט ככל שמגביהים, או לכמויות השמפניה האדירות שגמעתי, אבל נראה לי שאני בכל זאת אתן את הקרדיט לארוחה הקלילה והטעימה, לכפיר, המלצר המקסים, ולאווירה המקצועית-אך נינוחה ששורה במקום, שנותנת את האות להתרווח ופשוט להתפנק.  

 העיצוב משדר סולידיות ויוקרה, עם דגש חזק על הצורה ההנדסית ריבוע: שולחנות עץ כהים וכבדים, עליהם נרות ריבועיים מהבהבים, עמודי מראה רבועים ואגרטלי ענק גדושים תפרחות. את הנוקשות מרככת תאורה כחלכלה ואפלולית, ציורי שמש אימפרסיוניסטים וקיציים, וכמובן – התפאורה הטבעית: מבט ממעוף ציפור על תל אביב רבתי, שמלעלה (ובחושך) נראית ממש אטרקטיבית וזוהרת, כשחדלים מלחשוב על סטיות אפשריות ממסלול המטוסים. התיישבנו בשולחן זוגי ומייד הרגשנו כמו עוד צמד על הסט של "דאבל דייט" - שצילמה פרקים אינספור במסעדה - מינוס המבוכה, הביזאר, המצלמות והצורך הבלתי נדלה לחלץ מעצמנו סקס אפיל.

פצחנו בשמפניה עם גרנדין (קסיס זה לא כשר, מתברר) ונתנו לכפיר - שעשה לו מנהג במהלך הארוחה ופינק אותנו בשרשרת צ'ייסרים - לספר על מנת הספיישל: תבשיל זנב שור על מצע רביולי חומוס וקרם ארטישוק ירושלמי, אם זכור לי נכון, מה שרק חיזק את התשוקה שלנו לארוחת ראשונות קלילה.

הזמנו את כל המומלצים מאגף הראשונות: מנה יפיפיה ומעוצבת לעילא של דואט סלמון נורבגי בכבישה ביתית עם קוויאר שחור וטרטר דניס עם עגבניות קונקסה (קוביות של פילה עגבניה, ללא קליפה וזרעים) על מריחת קרמל מיסו (54 ₪) – את הקרמל והמיסו לא ממש הרגישו, אך מה שבהחלט הורגש הוא טריותו של הדניס שנהנה מהמגע החמצמץ של בשר העגבניה, שיכל להשתדרג אף יותר עם אלמנט קריספי כלשהו. המנה הבאה הייתה קרפצ'יו סינטה חצי כבושה בתיבול קלאסי לצד סלט ארטישוק – לא ירושלמי, תודה לאל - וצ'ילי (49 ₪), שהגיע על כף גדולה ומעוקלת. ניסינו לאתר בין השולחנות את פרצופו המרוכז עד אימה של אורי גלר, אך הוא כנראה הצליח לחמוק מהאזור במהרה דרך קיר הבטון. הקרפצ'יו, בכל מקרה, נכבש בעדינות וזכה לזילוף שמן זית רגיש, והסלט שלצדו היה מצוין. הזמנו גם כבד אווז בשכבות דפי פילו ותפוחים מסוכרים ומדיפי ניחוחות אניס ברוטב קלבדוס (69 ₪), שהתחבבה במיוחד על הצד השני של השולחן, שגם דאג להשמיד אותה ביעילות. מנה נוספת הורכבה משני נתחים של טונה אדומה טרייה, שנעטפה באטריות קדאיף ונשכבה על איולי אריסה ולימונים כבושים, שציפיתי שיהיה טיפה'לה חריף, אבל היה מעודן מאוד (49 ₪).

קינחנו בסלט פירות אקזוטיים מעודן בסירופ וניל הדרים (34 ₪) שהכיל אננס טרי, קיווי, ענבים ותותים והיה מרענן ומהנה ואגס בשרדונה במילוי קרם פטיסייר שנעטף אף הוא בקדאיף, נאפה כמה דקות בתנור והוגש עם גלידת וניל ופיסטוק (42 ₪). הבטנו שוב בחלון, נזכרנו שאחרי כל היי רציני יש דאון קטלני, וחזרנו לחיקם של עובדי הביטחון, בניסיון לברר איפה יש כאן מוניות (התשובה במהופך).

*הכותבת היתה אורחת המקום

*הכתבה מכילה תוכן שיווקי