ארוחה של אסדו בר-ברי

"כל פעם שילד קטן אומר שהוא לא מאמין בפיות, עוד פיה מאבדת את הכנפיים", אומר פיטר פן לוונדי. אני חושב שזה עובד בהמון מישורים. כל פעם שילד מחליט להיות צמחוני, פיה מאבדת את הכנפיים, כל פעם שילד מחליט שהוא אוהב את מכבי, לפיה נשברות הכנפיים, אבל אפשר להסתכל על זה גם מהכיוון הנגדי, לפני שבוע וחצי חברי הטוב והמופלא לודי החליט שהוא שובר את הצמחונות אחרי שנים רבות. אני מאמין שבאותו הרגע קרוב לעשרים ושבע אלף פיות הגיעו לעולם עם כנפיים נוצצות ויפות כי אחרת אי אפשר להסביר את משב הרוח הכל כך מרענן שליווה אותנו כל הדרך ל'אסדו בר' בקיבוץ אלונים, ביום הכי חם בשנה.

מאחר ולודי החליט לשבור את הצמחונות, אני החלטתי להיות חבר טוב ולעזור לו לרסק אותה, לאדות אותה, לצלות אותה באסדו ולהשאיר אותה אי שם מאחור במקום הכי טוב שיצא לי לאכול בו בשר עד היום. במידה ואתם צמחונים אני ממליץ לכם להגיע למקום, מצב טוב שהם יוכלו ליישר אתכם. במידה ואתם קרניבורים, ובכן – אני מניח שאתם כבר מכירים את המקום. ובכל זאת – לכל מי שלא זכה להגיע למעוז האסדו האמיתי, כמה מילים על 'אסדו בר' - הדבר הראשון שקולטים בכניסה זהו ריח מטריף של עצי הדר הנשרפים להם לאיטם. גם שמים לב שנמצאים בסוף שבוע כי המקום מתפקד כמסעדה בימים חמישי שישי ושבת בלבד, ובשאר ימות השבוע מתקיימים במקום אירועים פרטיים (בעלי המקום גם מפעילים קייטרינג מצליח). אבל סטיתי מהנושא. עצי ההדר נשרפים במערום גדול, במרכזו של מתקן אסדו. במשך 12 שעות ןנתחים של 15 ק"ג בשר אסדו משובח נצלים במקום. הפחמים שמשמשים לצליית המנות שאינן אסדו נלקחים ממתקן צליית האסדו אל הגריל עצום המימדים והכל מחוץ לדלת הכניסה למסעדה, פתוח לעיני כל, תענוג.

אז מה היה לנו שם? גריל פתוח, מתקן אסדו, גחלים תוצרת בית. איפה הבשר? ובכן, לפני חגיגת הבשרים מקבלים האורחים כמה צלוחיות עם מתאבנים כמו סלסה קריוז'ה, טפנד זיתים חזק, סלסה מונו חריפה, סלט תירס דרום אמריקאי וצ'ימיצ'ורי שומי, אבל אנחנו הקפדנו לא לאכול יותר מדי מהראשונות כדי להשאיר מקום לבשר, בסופו של דבר חיסלנו סלסלת פיתות שנצלו אחת אחת על גריל הפחמים ואת כל הצלוחיות שהיו על השולחן כי הריח במקום לא משאיר לך ברירה אלא לנגוס במשהו. לפני הבשר הזמנו פרובולונה, - גבינה איטלקית שנתונה בתוך צלוחית עמוקה שהונחה על גריל הפחמים עד שהותכה, והכילה אורגנו וקוביות עגבניה (38 ₪). הגבינה אמורה לרפד את הקיבה לפני מתקפת הבשר ואני רוצה להמליץ לכם לתבל אותה עם הצ'ימיצ'ורי המדהים.

לודי שהתחיל להיטרף מריחות הבשרים החליט לחסל את הפיתות בקצב מדאיג. ביקשתי ממיגל המקסים, שיחד עם אשתו ריינה פתח את המקום לפני שמונה שנים, שפשוט ישלח לנו מה שהוא רוצה, רק שיהיה שם הרבה כדי שאוכל לכתוב לקהל הרחב על כמה שיותר מנות. מיגל חייך ואמר במבטא האורוגוואי המתנגן שלו שאין לי מה לדאוג. לא חלפו דקות מספר ומנגל סגור שבליבו טמונות גחלים לוחשות הגיע לשולחן. המנה לה זכינו נקראת במקום 'מעורב דה לה קסה' (198 ₪ לזוג, 285 ₪ לשלושה סועדים) שלנוכח גודלו האימתני הזמנו דחוף שני חצאי גולדסטאר מהחבית (18/22). ומה קורה מכילה ה'מעורב דה לה קאסה' המדוברת? 250 גרם אנטרקוט לא מהעולם הזה, צלע אסדו עגל עצומה (300 גרם לפחות של בשר נטו, לא כולל העצם), 200 גרם צ'וריסוס ביתיות, טעימות שזה לבכות (עשירות ביין אדום ובצל בין היתר) ועוד שני נתחים שלא היו רשומים בתפריט. אחרי בירור קצר התברר שהקבבונים (200 גרם) נעדרו מהמנגל שלנו לטובת פילה בקר ונתח קצבים. בעיקרון סועד מן השורה יקבל את נתח הקצבים בצלחת (300 גרם, 98 ₪) וכנ"ל לגבי הפילה (300 גרם, 115 ₪) בליווי תפוחי אדמה, בצל ובטטות על הגריל.

אנחנו זכינו לטעימות משתי המנות האלה ואני חייב לכתוב כאן, קבל עם ו-rest, שכאלה נתחים לא פוגשים כל יום. נתח הקצבים הארגמני, צלוי למידת מדיום מדויקת, הוא חוויה אמיתית של בשר, הפילה הקלאסי, והעסיסי הפיח בלודי חיים חדשים והדליק לו ניצוץ בעיניים. כל הבשרים עולים פה על האש כשרק כמות מדויקת של מלח נבזקת עליהם וזהו. הבשר כל כך טוב שהוא באמת לא צריך יותר מזה. רבאק – זו הייתה ארוחה מרגשת! ישבנו שני אנשים, אחד שלא אכל בשר המון שנים ונגנב לו השכל, זה מילא – אבל אחד חובב בשר גדול שאוכל כמויות לא צנועות של בשר מדי חודש והשכל שלו עף מהחלון, חוויה מרגשת. אחרי שסיימנו ללקק את הרשת מהמנגל המתוק שלנו ולהעלים את כל הכבודה על לתפוח האדמה המתקתק ,המפויח האחרון, חייכנו והזמנו קינוחים. את הקינוחים מכינה ריינה במו ידיה, ומתוך המבחר הזמנו פנקוטה פירות יער (24 ₪), לא קינוח דרום אמריקאי קלאסי, אבל מוצלח בהחלט, ופלאן עם דולסה דה לצ'ה  (22 ₪). הפלאן היא מנה קלאסית בדרום אמריקה וכאן היא הובאה לכדי שלמות.

אחרי הארוחה ישבנו חצי שעה והבטנו מחויכים סביב. מיגל מסתובב בין השולחנות ודאג שכולם יהיו מרוצים, בנו דמיאן שמלצר אותנו, הוסיף למצב הרוח הטוב של כולם גם עם החיוך וגם עם המבטא המתגלגל הזה. אחרי שהצלחנו לקום מהכיסאות יצאנו החוצה וישבנו עוד 20 דקות על ספסל עץ מחוץ למסעדה, בוהים באדם שעבד על הגריל העצום שבחוץ. לודי מילמל משהו על אסדו, על זה שצריך לבטל את כל המנות בעולם ולאכול רק אסדו. הנהנתי בהסכמה ואני חושב שבסוף הארוחה עוד המון פיות קיבלו כנפיים ונשאו אותנו הביתה כי בשיא הכנות – חוץ מארומה של גחלי הדרים, לודי אחד מדושן ומשק כנפי פיות - את הדרך חזרה הביתה אני לא זוכר בשום צורה. 

 * הכותב היה אורח המסעדה

רוצים גם אתם לאכול ב'אסדו בר'? לחצו כאן וקבלו קופון שווה במיוחד.

*הכתבה מכילה תוכן שיווקי