נגישות
נגישות
  • Facebook
  • Whatsapp
  • Facebook Messenger
  • Email

באיזשהו שלב שמנו לב שהזמן מתאפס כל כמה שניות. איך יודעים כשיושבים במסעדה כמה זמן עבר? איך יודעים כמה זמן אתם יושבים משני צדי השולחן הגדול? לפי הצלחות שתוכנן מתרוקן, לפי הלבן שתופס שטח גדול יותר בצלחת ולפי הצבעוניות של המנה שתופסת שטח קטן יותר בצלחת. כשישבתי מול פסי, באותו ערב קריר, הסימן היחיד לחלוף הזמן הייתה השיחה הארוכה שניהלנו ורעשי עונג מכיוון הקיבה. הצלחות לעומת זאת - היו מלאות כמעט בכל רגע נתון. אתם מבינים, במסעדת 'קלאמריס', במרומי סטלה מאריס, איפה שהנוף עוצר נשימה ורצועת החוף של חיפה יפה מתמיד, צלוחיות הסלטים מתמלאות באלגנטיות כזאת, שאתם כמעט לא שמים לב שזה קורה.

אני יכול להישבע שאת הצלוחית עם סלט פירות הים ברוטב עריסה, חמאה ולימון רוקנתי לפחות פעמיים וגם כשסיימנו את הראשונות היא נותרה מלאה ומזמינה. ת'כלס – הייתי מסתפק בסלט הזה, אבל אנחנו החלטנו להזמין מבחר סלטים (30 ₪ ליחיד עם הזמנת מנה עיקרית) וכשאני כותב מבחר, הכוונה היא להמוני צלחות שונות וכאמור – כאלה שלא נגמרים. כשראינו את כמויות הסלטים שהונחו על שולחננו לא יכולנו שלא לצחוק. איפה נכניס את כל זה? בכל מקרה הזמנו על המקום שליש גולדסטאר לאדון (15 ₪) ושלישי הייניקן לגברת (18 ₪) כדי לפתוח את התיאבון. סייע בהכנת הקיבה - סלט העגבניות שהתברך בסלייסים יפים של שום טרי ופרוסות מכובדות אף יותר של פלפל חריף, עלי פטרוזיליה, לימון ושמן זית.

אחרי כמה ביסים מהסלט החלטתי לתקוף את מערך הסלטים בצורה שיטתית ולפי סדר הצלוחיות על השולחן – סלט המיונז, סורימי, פלפל אדום ומלפפון חמוץ נעלם חיש מהר, אחריו הלבנה החמצמצה שהתחזתה לציזיקי שהוטמנו בה מלפפונים חמוצים וטריים, הבא בתור סלט טונה, לצידו זיתים סורים מרירים, סלט תירס, טחינה לימונית חמצמצה, בדיוק כמו שאני אוהב ובמרכז השולחן צלחת חומוס גרגירים. פסי השכילה לטעום כזית מכל סלט, אותי לימדו שילד טוב משאיר צלחת ריקה וניסיתי לסיים את כל הצלחות באגף המערבי של השולחן, אבל עד שהגעתי לחומוס גרגירים (המשובח, דרך אגב) - כבר פונו כל הצלחות שכיליתי והוחלפו באחרות.

החלטתי בכל זאת להמשיך מזרחה במסעי מלא התקווה אך חסר הסיכוי לכיבוש השולחן. סלט הטבולה הפגין איזון מושלם בין המון פטרוזיליה טרייה קצוצה דק למעט בורגול דק ואוקיינוס של לימון, הסלט הטורקי היה טוב, אבל לא כמו המטבוחה שהייתה מעולה (פסי חושבת הפוך, אבל אני חושב שהיא טועה), סלט הכרוב היה מעט סתמי אבל הציל אותו סלט עלי המנגולד הקצוצים שהגיע עם המון בצל ירוק, סומק, גמבה, לימון ושמן זית איכותי.

קחו נשימה עמוקה, אני ויתרתי על זה כשפילסתי דרכי בין הצלוחיות והמשכתי לסלט שלעניות דעתי היה המוצלח מכולם - חצילים שרופים היטב בטחינה מעוטר בגרעיני רימון. האש ששרפה את החצילים הורגשה היטב על הלשון והחמצמצות של גרעיני הרימון נתנה טוויסט מוצלח למנה הקלאסית הזאת. חלק מהסלטים הועלמו בעזרתן האדיבה של פיתות טריות וחמימות וחלק עם פיתות אפויות עם חמאה, שום, שמיר ופטרוזיליה.

באיזור הריפיל השלישי לקחתי כמה ביסים מסלט גרגר הנחלים שהכיל פרוסות יפות של בצל, סומק וגרעיני רימון ופתאום נשמעה זעקה ממעמקי בטני: "דייייי! מספיק, שמן! צא החוצה, תן לי שנייה מנוחה!", בדרך כלל אני לא מקשיב לבטן שלי, אני הבוס בגוף הזה, אבל היא תלתה שלט של אין כניסה ולכן יצאנו פסי ואני לשאוף אוויר ולהביט בנוף הנשקף מהמצפור מעל המסעדה.

בשלב הזה כבר הייתי כמעט ממוטט, נראיתי כמו הגרגרן האומלל שאני – אוחז בבטני, מתאמץ לחייך, מתנשף ומיוזע. פסי, קלילה ורעננה ומבושמת קלות התחילה לדבר איתי על העיקריות. קיוויתי שהיא צוחקת. אחרי כמה דקות נוספות של מנוחה חזרנו פנימה. שני החללים הגדולים של המסעדה המו אדם, אבל זה לא הפריע לנו לשמוע היטב את המוזיקה היוונית שנשמעה במקום.

כנראה שהבוזוקי פתח לי איזה צ'אקרה כי פתאום מנה עיקרית נשמעה לי כמו רעיון נפלא. פסי (כמה שאני אוהב אותה, יא אללה) הזמינה כראוי לאישה כלבבי סטייק פילה בקר עם תבליני הבית (105 ₪) מסקציית 'מרעה הקצב' ואני הזמנתי לוקוס (260 ₪ לקילו). מאחר והלוקוס היה צנוע יחסית (80 ₪ בסופו של דג), צ'ופרתי גם בזוג ברבוניות פריכות על חשבון הבית. לכבוד העיקריות הוזמנו עוד זוג בקבוקי בירה שבדומה לקודמיהם (שכחתי לציין) נמזגו אחר כבוד לכוסות קפואות, תענוג.

הסטייק המרשים של פסי (280 גרם) הגיע בדרגת מדיום מושלמת אך לצערה של פסי לא הגיע על צלחת חמה לכן בהמשך הטמפרטורה שלו צנחה לטמפרטורת החדר, מה שגרם אוטומטית לכך שהוא יועבר אליי (הידד!). אני מצדי חלקתי (נתתי לה ביס קטנטן) את הדגים המטוגנים שלי עם פסי. לצד המנות הוגש גם סלט ירקות דק דק דק, טחינה, רוטב עריסה וחמאה, ובצלחת הסטייק נחו בצלים ועגבנייה בגריל.

מה אני אגיד לכם? אחרי העיקריות כבר היה ממש קשה לצאת החוצה לנשום אוויר. ת'כלס  - היה גם קשה לנשום באופן כללי. עלינו שוב למעלה, השקפנו על הנוף, פטפטנו כשמדי פעם שיהוק סורר מפר את הרצף ובסופו של דבר חזרנו כנועים למסעדה. על השולחן חיכו לנו זוג לבבות, מעין מנות גלידה שוקו וניל אישיות בצורת לב מצופות שוקולד. אני הזמנתי גם קפה שחור. בעיקרון הקינוחים הם במחיר אחיד (10 ₪)  והקפה עולה שבעה שקלים, אבל בהזמנת ארוחה מלאה מוגשים על חשבון הבית. פסי לא נגעה בקינוח כי היא לא אוכלת מתוקים ואני הייתי אמיץ ואכלתי רק את הקינוח שלי ובערך חצי בלבד מהקינוח שלה.

הקפה השחור המר המתיק לי את סיומה של הארוחה ולא חלפה חצי שעה של רביצה מענגת מול הנוף של הנמל ושמנו פעמינו לכיוון הרכב. כשהתנעתי את הפונטו החבוטה הבטחתי לעצמי שאני באוכל לא נוגע לפחות שלושה ימים. למחרת בבוקר הגיע במפתיע חבר מתל אביב ואמר שאני חייב לקחת אותו דחוף לאכול כי הוא גווע ברעב. בלי להתבלבל הכנסתי אותו לאוטו והתחלנו את העלייה לסטלה מאריס, אבל זה כבר סיפור לפעם אחרת.

 

* הכותב היה אורח המקום.

הצטרפו אלינו בפייסבוק, אנחנו דואגים לחברים שלנו.

 לדף הפייסבוק של rest  לחצו כאן.

*הכתבה מכילה תוכן שיווקי

  • Facebook
  • Whatsapp
  • Facebook Messenger
  • Email
דירוג הכתבה
לא אהבתי מעולה
קלמאריס בחיפה
053-9441026

תגובות0
הוספת תגובה
הוספת תגובה

השדות המסומנים בכוכבית הם שדות חובה

השדה שהוזן לא תקין, שננסה שוב?

תודה ששיתפת אותנו!

נפרסם את תגובתך בהתאם לשיקולי המערכת

הבנתי

עשינו לך תיאבון? יש לנו עוד הרבה עדכונים טעימים

שם לא תקין
דוא"ל לא תקין
NEWSLETTER
מוקפץ אסיאתי עם חלומי בקפה הבימה (צילום: גלעד הר שלג)
מנה במסעדת אלמרסא עכו (צילום: באדיבות המקום)
נוף במסעדת ביאנקיני (צילום: איתמר גרינברג)
מטיילים בתיאבון: מסעדות מומלצות על כביש 90
שפים מספרים: על הפער בין המטבח הביתי למקצועי
מה מסתתר במטבחים הביתיים של השפים הגדולים?
מהאדנית לצלחת: הכול על פרחי מאכל
נעים להכיר: האנשים שהונצחו במנות מפורסמות
מהמטבח של אביבה אבידן: סירים לצד שירים
מנה של מסעדת ארט סטריט נתניה (צילום: באדיבות המקום)
ארוחה נוסטלגית במסעדת ארסטו
יודעת לפנק: לחם בשר