האמונה של שוקה

סמוך לצומת הסואנת בואך קריית ביאליק, ניצבת שוקה. מתחת ללוחות הזכוכית מפות תחרה עדינות שמכסות על שולחנות העץ הכבדים, בתקרה שנדלירים, על הבר שמול המטבח הפתוח סלים עם ירקות טריים, מלצרים מהלכים בקלילות על רצפת העץ והציפיות שלי – קצת מתחת לרצפה. משהו בצירוף המילים: מסעדת שף, כשרה וקריית ביאליק, לא ישב לי טוב באוזן. אבל אמרו לי שעד שלא אטעם בעצמי אני לא יכול ללכלך על שום מקום, אז הלכתי בעצמי וישבתי. 

לקחתי את מנהרות הכרמל מה שגורם לקריות להיות קרובות מתמיד, מולי ישבה תמר שהיא תמיד שותפה טובה לארוחה במסעדה כי מלבד העובדה שבורכה בתיאבון של שני גברים בריאים, היא בורכה גם ביופי של אלה יוונית ככה שאם האוכל לא משהו, תמיד אפשר להסתכל עליה ולהרגיש טוב יותר. הגענו לשם ביום שבת סוער של סוף האביב וכראוי למסעדת שף התפריט בדיוק התחלף עם העונה. למעשה הגענו בדיוק בקו התפר בין תפריט החורף לתפריט הקיץ ושיקי המלצרית אמרה לנו שזכינו להגיע למשמרת הראשונה של הרצת התפריט החדש. אני מודה שאף פעם לא ישבתי בשוקה שפתוחה מזה חצי שנה בלבד, אבל החלטתי לנהוג כמו בסושיות. אני אף פעם לא אומר לסושי מן מה להכין, שישלח מה שטוב. כנ"ל במסעדת שף. אם הוא באמת יודע מה הוא עושה, שייתן לנו בראש. 

תמר הסכימה, הנחנו את התפריטים בידי שיקי וביקשנו שיזרימו את המנות לשולחן בכיף שלהם. שיקי נעלמה ולשולחננו הגיע לחם הבית זרוע עשבי תיבול וקימל ולצידו קרפצ'יו סלק בתחמיץ עם סויה, סלט גזר כבוש וסלט חצילים פיקנטי. פתיחים חמודים, ואז היא הגיעה – מנת גלילות סינטה שחובקות לבבות חסה טרייה כשכל זה נח על איולי חרדל דיז'ון (49 ₪). המנה הזכירה לי מעט את המנה הקוריאנית בה מכינים הסועדים בעצמם מעין כריכים של חסה עם נתחי בשר ואורז. הרעננות של לבבות החסה עם הבשר החום שנטבל לשנייה באיולי זה משהו שעושה שמח בפה. ברגע הזה הציפיות שלי עברו מעט את סף מסעד הכיסא אבל אולי במקרה נפלנו על מנה נחמדה, "נראה מה הלאה" אמרתי לעצמי.  

בשלב הזה הגיעו לשולחן שתי כוסות יין מרשימות ובתוכן קברנה סוביניון של רמת הגולן מסדרת חרמון (32/119 ₪). בשלב הזה שיקי הפציעה עם טרין כבד אווז, עליו נחו תאנים מבושלות ביין לבן עם ציר תאנים ויין אדום (79 ₪). אני לא יודע מה הם שמו שם במקום חמאה, אבל הכבד הזה יכול להתחרות בקלות עם כל כבד אחר שנתקלתי בו בעבר. כל צנים זכה למריחה הגונה של כבד, לפיסת תאנה ולפרוסת תות שדה טרי שהוגש עם המנה. מיותר לציין שבשלב הזה כבר הסתכלתי על הציפיות מלמטה אז אמרנו לשיקי פה אחד שלא תחשוב אפילו לעבור לעיקריות. וכך, לפני שסיימנו את הפטה (שהיה מספיק לעוד שני סועדים בלי למצמץ) הגיע אלינו קרפצ'יו פילה בקר עם שמן זית ובלסמי מצומצם (42 ₪). על הקרפצ'יו נחה לה גבעה של עלים מהם בצבץ צ'יפס בטטה פריך, בצל ירוק קצוץ דק ואגוזי לוז למכביר. מה אני אגיד לכם? לזה אני קורא עונג שבת. ונראה ששיקי לקחה אותנו מאוד ברצינות כי כמעט במקביל הגיע לשולחננו לחמעג'ון (שזה לחם טורקי דק כמו פיצה איטלקית, שעליו חציל שלם צלוי מינוס הקליפה, בשר טלה משובח קצוץ, טחינה גולמית וקוביות עגבניה טרייה (35 ₪). למרות שזו הייתה מנה מצוינת, עם בשר איכותי והמון טקט בפיזור המרכיבים, יותר מחצי לא הצלחנו לסיים. ידענו שלסיים אותה אומר מנה עיקרית אחת בלבד וזה לא בא בחשבון. יצאנו לשאוף קצת אוויר ליד חביות היין הענקיות שמגדרות את הכניסה למסעדה ודיברנו על זה שכשאתה סועד במסעדת שף כשרה ומצוינת בקרית ביאליק – אתה יכול להגיד שכבר ראית כמעט הכל בחיים.  

מאחר והתחיל לרדת גשם נכנסנו פנימה מבושמים מהיין ומוכנים מתמיד לעיקריות. והן הגיעו – פירה מעושן משובץ קוביות מיניאטוריות של חזה אווז עליו נחו שני נתחים של פילה בקר מדיום שנעטפו ברצועות של חזה אווז מעושן (149 ₪) ופילה דניס על קרם שומר עליו נחו במערום שלושה שורשים של פטרוזיליה צלויים ולימוניים. ענפי הרוזמרין ששלפתי מהבקר בעדינות של מנתח השאירו בנתחים (320 גרם של בשר אלוהים ישמור) ארומה חזקה וציר הבקר והיין האדום שטפו את הפירה המקורי ביותר שטעמנו מימינו. הדניס היה עטוף בשכבה מדויקת של עשבי תיבול ולימון ושורשי הפטרוזיליה היו נגיסים וארומתים במיוחד. בשלב הזה כיבד אותנו בנוכחותו שוקי קדוש, שף המסעדה ששטח בפנינו את האג'נדה הקולינרית שלו. לא נכנס לפרטים למרות שברור שמולנו עמד איש מרתק שיודע יותר על מטבח ממה שאני אדע אי פעם אבל משפט אחד נתפס אצלי חזק – "כשר זו לא מילה גסה". "לא מילה גסה, אבל אין סיכוי שהקינוחים יעמדו בסטנדרט של מסעדה כופרת, זה בטוח" כך חשבתי (בקול רם הפעם, בגלל היין). אבל וואלה, מתברר שכשמשתמשים בשוקולד ולרונה שמונים אחוז קקאו לא מקבלים רק הכשר רבני אלא גם מוס שוקולד מהטובים שניתן למצוא. וכן, כמו שאומרים – דווקא בקריות! עם הקינוח הגיע סיידר חם עם מקל קינמון (14 ₪) ובקבוק מים מינרלים (11 ₪). בדרך כלל הייתי מזמין אספרסו כדי לקבל את הפוש שיוציא אותי החוצה, לרכב. בשוקה לא רציתי לבטל את טעם המוס אז נשארנו שם עוד קצת.  

תמר לגמה את הסיידר לאט, כאילו ציפתה שעוד מעט תתפנה הקיבה ונוכל לדגום עוד כמה ראשונות שלא הספקנו וחוץ מזה בחוץ התחיל ממש מבול. זו הייתה אולי הפעם הראשונה בחיים שלי שקצת קינאתי בקרייתים. אבל בסופו של דבר הסיידר נגמר והארוחה התמקמה לה לבטח בקיבה כשהיא תופסת את רוב המקום שם, אז יצאנו החוצה והחלטנו שכשהתפריט החדש יכנס לעניינים, נכנס גם אנחנו ולפי הדגימות להן זכינו – יש בהחלט למה לצפות. שוקה, סליחה שפקפקתי. הפכת אותי למאמין. 

*הכותב היה אורח המקום.

*הכתבה מכילה תוכן שיווקי