קימל מלכת הגלבוע

משהו טוב קורה בצפון. יותר ויותר שפים מעתיקים את החיים שלהם לגליל ומפיחים משב רוח קולינרי מרענן בחיי התושבים בחלק הארץ המטופח אך המקופח גסטרונומית הזה. יש שיגידו שזה מוזר ששפים מצליחים מעוניינים להפריח את השממה הצפונית במקום להמשיך להתהולל בעיר הגדולה, אני מברך על התופעה, אתם יודעים מה? בואו לא נתקמצן פה על קרדיטים, חצייה של גבולות תל אביב צפונה, זה גם מכובד בהחלט. עכשיו, אם אתם תושבי המרכז, קשה לי להאמין שאתם לא מכירים את מסעדת 'קימל' המיתולוגית והמופלאה. במידה ואתם תושבי הצפון – ת'כלס קשה לי להאמין שגם אתם לא מכירים אותה, אבל בואו נניח לרגע שלא זכיתם – אין לכם מה למהר להגיע לעיר הגודש כי לפני פחות משלושה חודשים נולדה לאבא של 'קימל' (השף שאול בן אדרת) ילדה חדשה שעונה לשם 'קימל בגלבוע'. פער גילאים די רציני יש בין שתי האחיות, אבל אחרי קרוב לשלוש שעות בהן ביליתי במסעדה עם אחותי, אני יכול לדווח לכם שלמרות שהגענו בתקופת ההרצה של המקום זכינו לחוות את אחד הצהריים המענגים והטעימים ביותר בשנה האחרונה.

הקטנה לא מביישת את שמה וחשוב מכך היא בעלת נוף מדהים שכדי להשיג כמוהו בתל אביב יש להמתין לתזוזה של לוחות טקטונים. חוץ מאיתנו גם היו שם דלעות ענקיות, צנצנות של זכוכית שהטמינו בחובן אנשובי ארוכים, אינסוף פנכות תבלינים צבעוניות, כוס עשבי תיבול ריחניים על כל שולחן, נברשת מתכתית בגודל של חדר ממוצע בתל אביב, קומה עליונה שנראית כהעתק מושלם של סמטה בצפת, גלגלי פרמזן ענקיים במרכז המסעדה, קמינים שיובאו מאיטליה, מרפסות פתוחות, באר משאלות אמיתית  או בקיצור – אם אתם בסביבה, גם אם אתם לא רעבים – כנסו פנימה לשטוף את העיניים, ואם מתחשק לכם לאכול משהו במחירים שפויים אבל כמה רמות מעל מה שיש לאזור להציע ,תגיעו.

אבל לפני זה תנו לי לחלוק עמכם במה סעדו זוג האחים את ליבם באותם צהריים שטופי שמש של תחילת ספטמבר. לראשונות בחרנו בלחם ומטבלים (מגיע לכל שולחן ללא צורך בתשלום), נקניקיית בקר צלויה עם כרוב שוקרוט ותרד (44 ₪), סביצ'ה מוסר בשמן זית, לימון, שמן כמהין, בצל ירוק וזיתי טסוס (42 ₪), שלל פטריות ודף פסטה בשמן זית, שום וטימין (49 ₪) ושקשוקת תרד (42 ₪). כן, היינו רעבים והריח של עשבי התיבול שמוללנו באצבעותינו עת המתנו למנות רק דרבן את התיאבון לשעוט קדימה. תוך זמן קצר השולחן הלבן התמלא צבעים וריחות. הנקניקייה החומה הבשרנית נחה על תרד חלוט, כרוב מבושל בבירה בצבעי סגול, אדום וחרדל, עם נגיעות סילאן. מנת שלל הפטריות הכילה לא רק צבעים מרגשים, אלא גם צורות מעניינות של פורטבלו, שמפיניון ושיטאקה שנחתכו בצורה א- סימטרית וכל אלו זכו לתפאורה מוצלחת של פרוסות שום עבות, מטוגנות בשמן זית איכותי בליווי של ענפי טימין טריים לצד ענפים מוקפצים.

לגבי הלחם והמטבלים – לחם מחמצת אגוזים וצימוקים, כדור עגול מושלם, חרוץ בכיפתו חריצים עבים שמקלים על בציעתו, זרוי עלי רוזמרין, מלח פחם ופלפל שחור דק ולצידו חמאת קימל נפלאה, פסטו פטרוזיליה, איולי זעפרן וטחינה גולמית שנמהלה בסילאן ובצ'ילי. הלחם סייע לנו בהעלמת הסביצ'ה למרות שאיתו הגיעו קרקרים קטנים ומיותרים לחלוטין לטעמי. פרוסות הסביצ'ה הבשרניות זכו לגרידות לימון בעובי שערת אדם, לתלתלי בצל ירוק ולבלורית נעימה ומלטפת של זיתי טסוס טחונים היטב עם המון שמן זית ולימון במידה המדויקת. סביצ'ה לפרצוף.

 אם כל הצבעוניות הזו לא מספיקה לכם, אז חבל שלא הייתם שם כדי לראות את המחבת עם הביצה הבודדה שהוקפה בהמון תרד חלוט, שמנת וגבינת קשקבל שנמסה לה לתפארה בתוך כל המרקחת. מקורות יודעי דבר מספרים שזוהי אחת המנות שמככבות בארוחות הבוקר במקום (מדי שישי ושבת מהשעה תשע בבוקר, כן, ישנה חובת נוכחות). עכשיו אני רואה שלא כתבתי על הנקניקייה, על איך שהקרום החיצוני שלה ננגס והשמיע את הקנאק המיוחל הנפלא הזה שפינה את דרכן של השיניים שלי לבשר העסיסי שמיציו חדרו אל מצע הכרוב והתרד וטוב, נו – נראה לי שקלטתם כבר. וכך, במשיחת חתיכת הנקניקייה האחרונה בחרדל העמוק הזה הגיעה לקיצה המערכה הראשונה של המחזה אח ואחות יוצאים לאכול.

אבל הנה מערכה שנייה עומדת להתחיל עם רוי בורגר, 300 גרם בשר משובח, ירקות וצ'יפס (59 ₪) ופילה דניס על הפלנצ'ה בסלסת עגבניות, נענע וטחינה גולמית (92 ₪). בפשטות גמורה – ההמבורגר עשה את העבודה. לא אשקר, אכלתי טובים ממנו, אכלתי הרבה יותר נחותים ממנו. קציצה אימתנית, עשויה היטב. בגדלים כאלה, כשהבשר לא איכותי מרגישים זאת מיד. אני נהניתי מאוד, ההמבורגר עבר את מבחן פשטצקי- ירקות סופר טריים, לחמנייה סופר נעימה, צ'יפס שמנוניים, נגיסים ורותחים. טעם הקציצה אוכסן, קוטלג ואזכר בו ברגעים קשים בעתיד. יעל, אחותי נאבקה עם חיתוך הדניס. הדג העסיסי, הטחינה וסלסת העגבניות נחו על גבעת פירה קטיפתי. לקראת המערכה השלישית והאחרונה הגענו לשלב הקינוחים, מחירם האחיד 33 ₪. אנחנו הלכנו על מלבי מי ורדים שהתגלה כענן מתקתק שנשא עליו פירות יער חמצמצים ושברי פיסטוקים ירקרקים, על זוג אצבעות קראנץ' זרויות קקאו שנחו על פס של קרם שוקולד סמיך (קראנץ' לתפארת), על שלישיית ברולה (לבנדר, וניל ואספרסו) ו(תאמינו או לא) על מוס שוקולד אוורירי. יאמר לזכות הברולה – מעבר לביצוע המושלם- אם יש משהו שאני שונא בקינוחים זה טעם של קפה. את קרם הברולה בטעם אספרסו שלקתי לקרבי כתמנון מורעב. מרקם זה קטע חזק, תשאלו את מי שאתם לא רוצים. לגבי המוס – ובכן, בשלב הזה הזמנתי אספרסו כפול (12 ₪) ויעל ניצלה את ההזדמנות כדי לעוף בשמיים של המוס.

 כשראיתי שסיימנו את הקינוח האחרון והמעולה לפני יותר מחצי שעה ועדיין לא קמנו, הצעתי ליעל שנישאר עד הלילה. מדי יום בשעה אחת עשרה משנה המקום פניו, המנות קטנות ומחיריהן יורדים, והמוני קיבוצניקים מופרטים יוצאים את בתיהם ומתכנסים ב'קימל בגלבוע'. אבל קיבוצניקים מהסביבה אנחנו לא, ובכבדות פסענו אל המכונית, מתכוננים לחזרה הקשה הביתה.

*הכתבה מכילה תוכן שיווקי