תנו לגבר סטפן בראון

קוראים לי עמי נבו, אני בן 41, עורך וידיאו וכותב. יום אחד אוציא את הספר הראשון, עד אז אני אוכל את ימיי לקראתו. גדלתי בבית של דיפלומטים שחינכו את החיך שלי בארבע שפות. יש לי ילדה , אין לי אישה ויש בי רעב גדול

"אבא אתה מסריח! אמרתי לך כבר אלף פעמים. אני שונאת שאתה בא הביתה עם הריח הזה". שני חצאים ושני צ'ייסרים זה מה שנדרש בשביל שהבת שלי תדחוף אותי למטבח ותצעק עליי בלחישות כמו שאמא שלה הייתה עושה, בשביל שהיא לא תשמע איך היא נותנת לי בראש.

סססאאאמק. גדוד בנות עם אין בית ספר מחר, ובראשן - לא תנום ולא תישן - הבת שלי. מפקדת על הסלון, חולשת על המקרר ומשגיחה שאני לא אעשה בושות. אסור לי ללכת בלי חולצה, לא לדבר אם לא פונים אליי ובטח שלא לנסות לספר בדיחה.

מתי מרעב אז קפצתי ל'סטפן בראון'. יש להם עכשיו עסקיות שמוגשות כל היום ואוכל מוּכּר. שנים שאני אוכל שם. סלט קצוץ על המקום, טחינה מרירה, סלט גזר חריף, אולי גם חציל קלוי. אחר כך אני לוקח קבב או פרגיות, ומאז שהם התחילו לצלות חלקי פנים של כבש, יש מצב למיקס פנימיים.

שבע בערב, יום ראשון, ואני לבדי עם ג'ימי הנדריקס על הבר. מצית סיגריה. שם זה מותר. תנו לגבר גולדסטאר. לא. אני אלך על חצי היינקן וצ'ייסר ג'יימסון. הנדריקס קורץ לי מהקירות. אני מבסוט. הסלט נקצץ על המקום. הכי חזק מרגישים את זה בעגבניות. הנדריקס מנגן ולוחש אליי שאם אני חופשי, זה בגלל שאני כל הזמן בורח. עזוב אותי, אחי. תן בגיטרה. אני רק רוצה לאכול.

החליפו את הלחם בסטפן. פעם היו להם מן לחמניות, עכשיו זה מן בגט עם יותר פריכות וחספוס בטעם. אני מעדיף את החדש. הוא בא לי טוב. בעיקר עם המיץ של הסלט והטחינה. יש לי חברים שאומרים שעושים מהטחינה הזאת יותר ממה שהיא, שהיא טחינה מבאסת כי אין בה מספיק לימון ושום. אני מת עליה בדיוק בגלל זה, וגם בגלל שהם מגרדים פנימה קליפה של לימון. אוהב את זה וגם הברמנית שמחייכת עושה לי נעים בגוף.

אני יוצא לסיבוב שני. שירותים, ידיים, היינקן, ג'יימסון. עכשיו אני גם מסתכל לה על התחת. כזה שיוצא החוצה בכל הכח, יודע מה הוא רוצה ומתיישב לנוח על ירכיים בג'ינס שחור. אני אלך על טחול ואשכים. סבבה, היא צוחקת. אני בטוח שקלטה אותי. אבל אולי תיקח את כל המיקס, זה בעסקית וזה כולל גם שקדים. מה שתגידי, אחות.

אידיוט! יום ראשון זה לא היום לאיברים פנימיים. אין שחיטות ובמקרה הטוב הם הגיעו למסעדה ביום חמישי. השקדים סובלים מעייפות אבל האשכים והטחול סבבה לגמרי. נמסים בפה, מתקתקים.

סטפן בראון הוא מהמקומות האחרונים שעוד עובדים על גריל פחם ובכל פעם שהם מוציאים בשר הם מלווים אותו בירקות על האש. אני חולה על זה. יורד על הבצל. הוא פותח לי את התאבון לעוד. בא לי ביס אחרון, מסכם. לא יודע מה.

התחלתי לעלות ולרדת בתפריט ופתאום זה יצא לי מהפה. רביולי פורצ'יני ברוטב פטריות. אולי זה הנדריקס שלא הפסיק לפטפט איתי בראש, אולי זו החרמנות שהתגברה עם החיוכים שלה והלגימות.

מה אני אגיד לכם. היה יופי. מנה גדולה בהרבה ממה שהתכוונתי או הייתי צריך בשביל קינוח, אבל טובה. המילוי אכן של אותה פטרייה איטלקיה עם טעם חזק וברור. מוכן לשים את כל המוניטין שעדיין אין לי, ולהמר שהם קונים את הרביולי האלה בחנות של איל פסטיו מאבן גבירול. הרוטב ממשפחת השמנת מדוייק. לא כבד ולא משתלט. בדיוק הטעמים שהילדה שצועקת עליי עכשיו הייתה מסמפטת. מזל שהתביישתי ולא ביקשתי שיארזו בשבילה את השאריות.

"כשכוח האהבה יתגבר על אהבת הכח, יידע העולם שקט", אני מתקרב ולוחש לה לאוזן.
"יופי אבא. אחלה המצאות יש לך כשאתה שיכור". "זה לא אני, גברת. זה ג'ימי הנדריקס. ועכשיו אם תסלחי לי, אני מוריד חולצה והולך לישון".

*הכתבה מכילה תוכן שיווקי