עצור להתרעננות

בזמנו, כשהיינו מחפשים מסעדה ערבית אותנטית, היינו נוסעים לאבו גוש. אבו גוש היא שם נרדף לחומוס טוב, אירוח ברמה וארוחה מפטמת בסוף השבוע. החיסרון הוא שכשנוסעים לאבו גוש, אשכרה נוסעים לאבו גוש. זאת אומרת, זו המטרה של הטיול – "אחי, נוסעים לאבו גוש, אתה מצטרף?".

את החיסרון הזה אין ל"אל דיוואן", מסעדה ערבית בסגנון אבו-גוש, באותה רמת אירוח ואיכות, שנמצאת בגעש, ממש על כביש החוף בין נתניה להרצליה ליד מרכז הקניות הענק בכניסה לקיבוץ. לאל דיוואן (בתרגום חופשי מערבית: חדר האירוח המלכותי) לא צריך לנסוע במיוחד, ובעצם רצוי לא לנסוע במיוחד. כיוון שהמסעדה נמצאת על ציר מרכזי כל כך, כל שצריך לעשות הוא פשוט לרדת מכביש החוף בנסיעה דרומה, לנסוע בערך שתי דקות ולהגיע. המקום פתוח לרווחה, ובעיקר עכשיו, באביב, זהו זמן קלאסי לשבת בחוץ ולהרגיש בריזה נעימה ומלטפת.

למסעדות הערביות יש שטאנץ אחד גלוי: תפנק את עצמך עד שתרגיש שזהו, די. אנחנו היינו בארוחה עסקית, באזור ארבע אחר הצהריים, במזג אוויר אותו כינה פעם זוהיר בהלול "אידיאלי לכדורגל". רוח אביבית, שמש מלטפת והכי חשוב – אוויר צח, שהחליף את הערפיח התל אביבי שאנחנו רגילים אליו. המלצר הסופר-אדיב שלנו הביא לנו לימונדה טבעית יחד עם שתי לאפות שבקושי יכולנו לגעת בהן מרוב שהיו לוהטות. כל זה, כמובן, יחד עם יותר מעשרה סוגי סלטים שונים (מטבוחה מעולה, סלט ערבי טוב מאוד ועוד). לאחר מכן הלכנו על המנות העיקריות – אני לקחתי שני שיפודי כבד, שותפי לארוחה הלך על פרגית וקבב.

שני דברים ששכחתי לציין: אחד – המקום פתוח גם בפסח ועובד במתכונת הרגילה. במלים אחרות, אם אתם לא מאמינים בלאכול מצות, אפשר לסור לשם ולשכוח לרגע שבני ישראל סבלו במדבר. השני הוא שעשינו את זה במסגרת ארוחה עסקית, זאת אומרת שב-55 ₪ אתם מקבלים ארוחה עם שתי לאפות מהבילות, לימונדה קרה, שני שיפודים ותוספת, יחד עם כעשרה סוגי סלט. לא רע, הייתי אומר.

אז זהו. באנו, טרפנו, הלכנו ותוך רבע שעה היינו בתל אביב. טוב, לא רבע שעה, סתם הגזמה, כי מי שבנה את הגשר החדש שמוביל לאיילון לא ממש ידע מה שהוא עושה, אבל הנקודה ברורה: זה מאוד קרוב לתל אביב, להרצליה או לנתניה. ולא צריך לנסוע במיוחד, כמו, למשל, לאבו גוש.

*הכותב היה אורח המסעדה.

*הכתבה מכילה תוכן שיווקי